*, ש"נ, — שה"פ מן *א. נָחַר: דם נחירה ודם העיקור ודם הקזה שהנפש יוצאה בו (תוספת' כרית' ב יח). לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחלה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה (ר"ע, חול' יז.). אין שחיטה לעוף מן התורה ונחירתו זו היא שחיטתו (שם פו.). — ומצוי בסהמ"א: לאדם שהיה לו סייחא וחמורה וחזירה כשהוא מאכיל את הסייחא והאתון היה מאכיל את החזירה כפלים והיו תמהין הסייחא והאתון וכו' כיון שהגיע נחירתה נחרו את החזירה אמרו זה לזה הוי יודע כי לא המלאכה גורם אלא הבטלה גורם (מדר' לקח טוב על אסת', אחר הדברים). ובתקוך בחרבותם וכו' וענינו הנחירה והטיעון (ר"י א"ת, השרש' לריב"ג, בתק). ומצוה זו אינה נוהגת לדורות אלא במדבר בלבד בעת היתר הנחירה ונצטוו שם שכשיכנסו לארץ תאסר הנחירה ולא יאכלו חולין אלא בשחיטה (רמב"ם, שחיט' ד יח).