*, פ"י, — נָחַר בְּהֵמָה, המיתה לאכילה בדקירה בצוארה, ein Tier durch einen Stich töten; percer un animal; to kill by piercing: נוחרין היו עדרות באיסטרטית של מלך והיו עולי רגלים מפקיעין בדם עד רכובותיהם (שמעון בן פתירה, תוספת' עדי' ג ב). לפי שהיו ישראל נוחרין ואוכלין במדבר (ר"ע, מד"ר ויקר' כב). הנוחר ומעקר ושחיטת נכרי (תוספת' חול' ו ד). השוחט וצריך לדם לא ישחוט כדרך ששוחטין אלא כיצד עושה או נוחרו או מולקו (שם ו). וגוים נוחרים ומעקרים ומקריבים שקצים ורמשים לעבודה זרה (קטע מכי' דרשב"י, JQR 1903, 452). בהמות נותץ ללויתן בקרניו וקורעו ולויתן נותץ לבהמות בסנפיריו ונוחרו (ר' יודן בר"ש, מד"ר ויקר' יג). — ובסהמ"א: כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות וכו' הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר (רמב"ם, שחיט' ד יז). ונשאל הראב"ד ז"ל בלשון הזה אם היה חולה שיש בו סכנה וצריך לשחוט לו תרנגולת למה לא נאמר לנכרי שינחור לו ונאכילנו הנבילה וכו' ותמהני שא"כ מצא תרנגולת נחורה נאכילנה אותו ולא נשחט לו (הר"נ על הרי"ף, יומ' ד:). והנצרים המשתכרים בדמי העורות דרכם לקנות העורות מן היהודים ואם ברחוק זמן יזדמן שיקנו הטלאים חיים במקור נדפס 'חייים'. ינחרו אותם וישליכו הבשר לכלבים (שו"ת ר"נ גירונדי מה). — ונָחַר אדם, הרגוֹ כמו שנוחרים בהמה: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת (ר' אלעזר, פסח' מט:). — ובסהמ"א: ומותר לו לאותו נרדף לנחור את עם הארץ הרודף אותו בזמן שאין מוצא להציל את עצמו אלא בהריגתו (תשו' הגא', הרכבי, סי' שפ). התלמידים הללו שהזכרת ראויים לנוחרם ביום הכפורים שחל להיות בשבת ולקרען כדג (שם). — ואמר המשורר: וכף רגל אשר לא הֻצגה על אדמה הֻכתה בנהללים, וגבורים מחֹללים נחורים ומשלכים פגרים כנבלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש). — ואמר המליץ: לשונו הרע כסכין ינחָר, ומגאון לבבו גרונו ניחר (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר ה). — נָחַר מַפּוּחַ, עי' חרר.

— פִע', *נִחֵר, ניחר, — כמו נָחַר: ניחר1 להם (חול' יז.).