1, ש"נ, בכנ' נֶחָמָתִי, מ"ר נֶחָמוֹת, — א) הקלת הצער והתוגה ע"י דברי נחומים ותקוות טובות וכיו"ב, Trost; consolation: זאת נֶחָמָתִי בעניי כי אמרתך חיתני (תהל' קיט נ). ותהי עוד נֶחָמָתִי ואסלדה בחילה (איוב ו י). — ובתו"מ: שכן מצינו בנביאים הראשונים שהיו חותמין את דבריהן בדברי שבח ובדברי נחמות וכו' חוץ מירמיהו שחתם בדברי תוכחות (ירוש' ברכ' ה א). (כשנפטר אליהו מאלישע) בנחמות ירושלם היו עוסקין (ר' יודן בן ר' אייבו, שם). אמר לו (הקב"ה לישעיהו) וכו' חייך שכל הנביאים מתנבאים נבואות פשוטות ואת נחמות כפולות (מד"ר ויקר' י). — ואמר המשורר: הפחידוני עוני וחסדך יבטיחני, ונחמת חזיוני בהקיצי תשיחני, והאמינו רעיוני כי רוחך תניחני (ר"י הלוי, יצרי ראשית צרי). קרא שיר זה לנחמה חתן דמים אשר דמה, לאיל על אפיק מים ולא יוכל שבור צמא (ריב"ל, קרא שיר זה). — וּמָשָׁל: ברעת השונא ימצא איש חצי נחמה (יוסיפון, דף 693). וכמאמר החכם צער רבים נחמה (ספ' החינוך, מצוה שלא). אילו הייתי אני לבדי לא אתנחם אך אמצא אחרים וצערת רבים נחמה (ר"מ אלשיך, איוב ג יח). — ואנשי ירושלים אומרים: צרת רבים נחמת השוטים. — ב) *טובה גדולה, ישועה שבאה אחרי צרה גדולה: בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן באין שני מלאכי השרת וכו' ואומרים פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת צבור (תענ' יא.). וכל המצער עצמו עם הצבור זוכה ורואה בנחמת צבור (שם). שבעה דברים מכוסין מבני אדם ואלו הן יום המיתה ויום הנחמה ועומק הדין וכו' (מכי' בשלח ד ה, פסח' נד:). — אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה אם לא וכו', כעין שבועה, במשמ' אראה בנחמת ישראל, בישועת ירושלם: אמר ר' יהודה בן טבאי אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם בשביל לעקור מליבן של ביתוסין שהיו אומרים עד שיהרג הנידון אמר לו שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא שפכתה2 דם נקי (תוספת' סנה' ו ו). אמר שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חבירו והסייף בידו נכנס מפניו לחורבה נכנס אחריו ונכנסתי אחריו ומצאתיו הרוג והסייף ביד הרוצח ומנטף דם ואמרתי לו רשע מי הרגו לזה אראה בנחמה אם לא או אני או אתה3 הרגנוהו אבל מה אעשה לך שאין דינך מסור בידי (שם ח ג). אמר ר' אלעזר בר צדוק אראה בנחמה שראיתיה (את בתו של נקדימון בן גוריון) שמלקטת שעורים מתחת טלפי סוסים בעכו (שם כתוב' ה י). א"ר אלעזר בר צדוק אראה בנחמה אם לא ראיתיה (את מרים בתו של שמעון בן גוריון) קשורה בשערה בזנב הסוס בעכו (ירוש' שם, סוף ה). — ג) *במשמ' חרטה: ואין נחמה אלא תהות שנאמר כי נחמתי כי עשיתים (ספרי דבר' שכו). — ובסהמ"א: ואנו באים לחקור על מספרם להפריש מהם שם התשובה האמתית שהיא נחמת האדם על חובותיו וכו' כי גדר התשובה המפרש את טעמה הוא נחמת האדם על מעשהו וחטאו אשר חטא (ראב"ח הנשיא, הגיון הנפש ג).