*, פ"י, נִעְנַעְתִּי, מְנַעְנֵעַ וכו', — נִעְנַע דבר, הניעו, הזיזו: הקש שעל גבי המטה לא ינענעו בידו אבל מנענעו בגופו (שבת כ ה). והיכן היו מנענעין (את הלולב) בהודו ליי' תחלה וסוף (סוכ' ג ט). צופה הייתי ברבן גמליאל ורבי יהושע שכל העם היו מנענעין את לולביהן והן לא נענעו אלא באנא יי' הושיעה נא (ר"ע, שם). קטן היודע לנענע חייב בלולב (שם טו). היה משכים לצאת לדרך נוטל שופר ותוקע לולב ומנענע מגילה וקורא בה (תוספת' ברכ' ג יט). המנענע קולו בשיר השירים בבית המשתאות ועושה אותו כמין זמר אין לו חלק לעולם הבא (ר' עקיבא, תוספת' סנה' יב י). מביא קיסם שראשו חלק ומנענע באותו מקום (נדה כה:). — נִעְנַע לו ראשו, הרכינו לפניו: דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נענעתי לו ראשי (ר"ע יבמ' קכא.). — ונענע ראשו, לאות רצון; בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין יהא שמיה הגדול מבורך הקב"ה מנענע ראשו ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך (ר' יוסי, ברכ' ג.). — ונענע לפלוני בראשו, לסמן הסכמה: פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לו יה"ר מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך וכו' ונענע לי בראשו (ר"י בן אלישע, ברכ' ז.). — ולסמן בוז: שבכל יום ויום היו אוה"ע מחרקין שיניהם ומרמזים בעיניהם ומנענעין בראשיהם ומפטירים בשפתותיהם (פסיק' רבתי לז).

— פֻע', *נֻעְנַע, מְנֻעְנַע, מנוענעין, — שנענעוהו: והמקושרים (גוזלות המקושרים בכנפיהם) והמנוענעין1 (מערב יו"ט לשם מזון) בבורות ובבתים ובשיחין ובמערות מותרין ובאילנות אסורין שמא יעלה ויתלוש והמקושרין (שמצאם) בכל מקום אסורין משום גזל (ביצ' כה.).

— נִתפ', °נִתְנַעְנֵעַ, נתפו' נִתְנוֹעֵעַ: מתנדנדין ומתנענעין (ערוך, ערך פרכס). נתדלדל ונתנענע מעט מעט ממנו ונפל (תוספ' נדה נז. ד"ה בית הפרס). אבנים נזדעזעו ונתנענעו (שבלי הלקט, תפלה, סי' כ). כי אלו הגופים אחר שנוצרו ועדיין לא נתלקח בהם כח זה האור היו גופים מתים וכשפעל בהם האור ונתלקח בהם ונתחזק אז נתנענעו ונשלמו (פי' התורה לר' עמנואל מרומא, A. Marx 381) במקור  נדפס 'לר' עמואל'.. שהרי דבר שמתנועע או יתנועע מעצמו או יתנענע מכח מניע אחר זולתו וכו' ואם שום דבר יתנועע והי' להם זה הדבר מנענע ומתנענע ביחד כתנועה אחת שוה (ר' הלל מוירונא, תגמ' הנפ' א א).