פ"ע, נָפְחָה, נָפַחְתִּי, נֹפֵחַ, נָפוּחַ, לָפַחַת, פְּחִי, יִפַּח, — נָפַח רוח, הוציא רוח דרך שפתיו כשהן מצֻמצמוֹת קצת, blasen; souffler; to blow:: ובהשאלה נשמת חיים: וַיִּפַּח באפיו נשמת חיים (בראש' ב ז). — וְנָפַח באש ללבותה: הן אנכי בראתי חרש נֹפֵחַ באש פחם ומוציא כלי למעשהו (ישע' נד יו). — ונָפַח אש על מַתֶּכֶת וכדומ', כדי להתיכה: קבצת כסף ונחשת וברזל ועופרת ובדיל אל תוך כור לָפַחַת עליו אש להנתיך (יחזק' כב כ).  וכנסתי אתכם וְנָפַחְתִּי עליכם באש עברתי (שם כא). — וְנָפְחָה הרוח: מארבע רוחות באי הרוח וּפְחִי בהרוגים האלה ויחיו (יחזק' לז ט). — סיר נָפוּחַ, רֹתֵחַ: סיר נָפוּחַ אני ראה (ירמי' א יג).  מנחיריו יצא עשן כדוד נָפוּחַ ואגמן (איוב מא יב). — ואמר בן סירא: כור נפוח מחם מוצק שולח שמש ישיק הרים (ב"ס גני' מג ד).  נָפַח נַפְשׁו: אמללה ילדת השבעה נָפְחָה נפשה באה שמשה בעד יומם (ירמ' יה ט). —  נָפַח בפלוני, לאות בזיון וזלזול: פנה אל הרבה והנה למעט והבאתם הבית וְנָפַחְתִּי בו יען מה נאם יי' צבאות יען ביתי אשר חרב ואתם רצים איש לביתו (חגי א ט). —  ובתו"מ: אין נופחין במפוח בשפופרת (תוספת' יו"ט ג טו).  הרוצה לעמץ עיניו של מת נופח לו יין בחוטמו (רשב"א, שם שבת יז [יח] יט).   הנופח בעדשים לבדקן אם יפות הן (מכשיר' א ו).  אלהי נשמה שנתת בי טהורה אתה יצרתה בי אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי (ברכ' ס:).  הנופח1 כלי זכוכית (ר"ש בן לקיש, ירוש' שבת ז ד).  נפח בכלים ושיברן (ר' אבדימי, שם ב ב).  אין משרביטין את הבהמה ואין נופחין בקרבים (ב"מ ס:).  נמצאת אתה אומר ביום ראש השנה בשעה ראשונה עלה במחשבה (לברא את האדם) וכו' בו' עשאו גולם בז' נפח בו נשמה (מד"ר ויקר' כט). —  ומצוי בסהמ"א:  ויש מקומות שנופחין הריאה שמא יש בה נקב ורוב המקומות אין נופחין שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב אלא אם נולד לנו דבר שחוששים לו (רמב"ם שחיט' יא יא). —  והמקור לָפַחַת, ואמר המשורר: והרוח ממרום יצא, אל כל עמק מקצה, לפחת בהרוגיך, ולשלח אסיריך (ר"י הלוי, ירושלם למוגיך). —  וְנָפַח בעבוע: כמו שעושים בבועה כשנופחין אותה (רש"ט פלקירא, המבקש ל). — ופָעול * נָפוּחַ: משל לעשר נודות נפוחות מונחות בטרקלין (מד"ר בראש' ה). — ואמר המליץ: סגולת שבת לשמור בענוג, להשביע בצחצחות נפוחי נשמות (אזהר' ר"י ברצלוני אמנם כי).  והשרים במפלתם נפוחים כמו נאדות כמו אשה עברה (ר"ש הנגיד, אלוה עז). — מיום יהי בוער כמו תנור וכדוד ונפוח וגם אגמון (רמב"ע, תרשיש ח יב). — ונָפַח במשמ' צָבָה, נפחו פניו: עמדו והפשיטוהו ערום והתחילו טופחין אותן (את הפירות) על פניו עד שנפחו  פניו (תנחומ' קדוש' ח). — עיניו נפוחות: וראתה אותו עשוי דוגמא ועיניו נפוחות וגופו משובר ומוכה (שם). — ובסהמ"א: לא נפחה (הרגל) כבצק כדרך הולכי יחף שרגליהם נפוחות (רש"י דבר' ח ד).  כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבטבט ונופח עד קדקדו (הוא, שמות כב כד).  הבאה (מחלת הדרוקן) בשביל עברה בשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי (הוא, שבת לג.). —  ונוסח של קללה, תִּפַּח רוחו של פלוני תִּפַּח נפשו, וכדומ', ובהשאלה תיפח עצמו: מטרונה אמרה לר' יוסי אלהי גדול מאלהיך אמר לה למה אמרה לו בשעה שנגלה אלהיכם למשה בסנה הסתיר פניו משה אבל בשעה שראה את הנחש שהוא אלהי מיד וינס משה מפניו אמר לה תפח עצמותה2 בשעה שנגלה אלהינו בסנה לא היה לו מקום לברוח אנה היה בורח לשמים או לים או ליבשה וכו' אל הנחש שהוא אלהיך כיון שאדם בורח ממנו שתים או ג' פסיעות יכול להנצל ממנו (מד"ר שמות ג).  תיפח נפשם של מקבלי שוחד ומה אני שלא נטלתי ואם נטלתי שלי נטלתי כך מקבלי שוחד עאכ"ו (ר' ישמעאל בר"י, כתוב' קה:).  תיפח עצמן של מחשבי קיצין שהיו אומרים כיון שהגיע הקץ ולא בא שוב אינו בא (ר' יונתן, סנה' צז).  מעשה בשעת השמד בחנוני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר וכו' פעם אחת נכנס יהודי לאכול שם ולא נטל ידיו והיה סבור שהוא גוי נתן לפניו בשר חזיר אכל ולא בירך וכו' אמר לו בצנעה יהודי אני ונתת לי בשר חזיר אמר לו תיפח רוחך שכשראיתי שאכלת בלא נטילת ידים ובלא ברכה הייתי סבור שאתה גוי (מד"ר במד' כ).  ובסהמ"א: תפח רוחן ונשמתן של אותם העדים שעשו זה שכתבו ונתנו שובר מקוים כזה בלתי שיתן לו מה שחייב לו (תשו' הגא', מהד' מנטובה, סי' מ).   הם טועים בפירושים כטעותם בפסוק רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני אשר הם תפח רוחם מפרשים אותו על משמעו (ר"י ברצלוני פי' יצירה 75).  תפח רוחה היא אמרה לו שכבה עמי (ר' בחיי, וישב). — וגם לדבר לא בע"ח, לשדה וכיוצא בזה: למלך שהיה לו גינה אחת מליאה אכרוב נאה ומשובח נכנס לתוכה בין הערבים וראה אותה ואמר מה נאה ומשובחת וכו' בבקר נכנס לראותה ומצא אותה שהפריגה אמר לה תיפח רוחך בערב היית נאה ומשובחת ובבקר הרי הפרגת (מד"ר במד' ז).

— פִע', *נִפַּח, מְנַפֵּחַ, — כמו נָפַח בנחץ המשמ': הצר צורה בכלי והמנפח כלי זכוכית (ר"ש בן לקיש, שבת עה:). — מנפח אדם בית הפרס והולך (שמואל, ברכ' יט:). — ובהשאלה נִפַּח את שוקיו עשה אותן עבות שתראינה כמו בעל מום: המסמא את עינו והמנפח את שוקיו והמצבא את כריסו אינו נפטר מן העולם עד שיהו לו כן (ירוש' פאה ח ט).  מְנַפֵּח בְּיָדוֹ, לסמן של זלזול, שאין לדבר חשיבות, שהוא קל מאד, שאפשר לדחותו בנפיחת פה: מנפח רב ששת בידיה (ב"ב קלד:;  סנה' מג.).

— פֻע', נֻפַּח, — נֻפְּחָה הָאֵש, שנפחו בה ללבותה: תאכלהו אש לא נֻפָּח (איוב כ כו). — ובתו"מ: בתי אם עלי את בוכה אם עלי את מתחבטת מוטב שתאכלני אש שנופחה ולא אש שלא נופחה (ר"ח בן תרדיון, מס' שמח' ח).  שמונים אלפים פרחי כהונה בקעו בחיילותיו של נבוכדנצר ובידן מגני זהב הלכו להם אצל ישמעאלים והוציאו להם מיני מלוחים ונודות מנופחות אמרו להם נשתה וכו' (מד"ר איכ', בלע ה').  משביעים את האדם ונותנים לפניו נודות מנופחות ותוקעים בשופרות (ר' סימון, פסיק' רבתי כב). — ובסהמ"א: התבונן לאגם או לבור בפתחו תראה עשן עולה עליו כעשן הדודים המרותחים והסירות המנופחים (דונש על מנחם, ערך אגמון).  אש קדחו אוריו ולא נפחו, תוך מזרקי ברד והתלקחו (רמב"ע, אש קדחו).  ומציאותו הצוריי בשכל האפשריי והמשותף בדמיון והגוף המנופח (ר"י אבוהב, תרג' שעה"ש לר"א אירירו ד ז).

— נִפע', *נִפַּח, תִּנָּפֵח: מתירא אני שליום אחרון תנפח כריסו ותיבקע (מד"ר במד' ז).

— הִפע', הִפִּיחַ, הִפָּחְתִּי, הִפַּחְתֶּם, — הִפִּיחַ אותו, נפח עליו לסמן זלזול: ואמרתם הנה מתלאה וְהִפַּחְתֶּם אותו אמר יי' צבאות (מלא' א יג). — הִפִּיחַ נפש פלוני, גרם לו מפח נפש: אם עלי אדמתי תזעק ויחד תלמיה יבכיון אם כחה אכלתי בלי כסף ונפש בעליה הִפָּחְתִּי (איוב לא לח-לט).

— הִתפ', °הִתְנַפֵּחַ: בימות הגשמים אין מוציא לו חסרונות מפני שאויר הגשמים מלחלחן ומתנפחות וכו' שמילאו כדא בימות הגרנות חטים וכשהגיעו ימות הגשמים נתנפחו בכדא (ר"ח ב"מ מ.).  כשמתבשלין התמרים מתנפחין ונסדקין כמו השאור (ערוך, ערך סאור).  שלא לשתות מים בשעת התקופה משום סכנה שלא ינזק ויתנפח (אבודרהם, סדר התרופות).  ונכנס הארס ונתנפח הירך (ספ' חסידים, סי' תתתתשנה).