*, ש"נ, — שה"פ מן נפח: הבעיר וכיבה בנפיחה אחת (ירוש' שבת ב ב). זה (כלי זכוכית) נשבר ויש לו תקנה וכו' על ידי שהוא עשוי בנפיחה וכו' ומה אם זה שהוא עשוי בנפיחתו של בשר ודם יש לו תקנה בנפיחתו של הקב"ה על אחת כמה וכמה (ר' יוסי, מד"ר בראש' יד). מלמד שהעמידו גולם מן הארץ ועד הרקיע וזרק בו את הנשמה לפי שבעולם הזה בנפיחה אבל לעתיד לבא בנתינה (שם). — ומצוי בסהמ"א: והמשל בו כמו שיפעל הנפח בנוד הנפיחה או האדם בפיו בבשול הקדרה (תרג' פי' יצירה לדונש בן תמים א). כגון שבאותה נפיחה שמכבה זו הלכה השלהבת והדליקה חברתה וכו' בשתי נשימות שכיבה זו קודם בנפיחה אחת והדליק האחרת בנפיחה שנייה (רגמ"ה כרית' כ.). והנפיחה הבל הפה (רד"ק, שרש נפח). — ואמר המליץ: ושם ריאה בקצהו אחוזה, בחדרי הצלעות היא גנוזה, ונופח עלי לבו קבועה, ולא תהיה נפיחתה גרועה, לבלתי יחיה הלב בחמו, מבאר את שאר הגוף ולחמו (ר"י זבארה, בתי הנפש 40). — ובמשמ' נפיחת הבשר, כְמו מֻרסה: הנפיחה (בעין) היא מורסה קרה עם חכוך (קאנון ג ג ג יז).