קל לא נמצא במקרא.

— הִפע', הֵנֵץ, — הֵנֵץ הצמח, האלן, העלה נִצָּה: אל גנת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל לראות הפרחה הגפן הֵנֵצוּ הרמנים (שה"ש ו יא). נשכימה לכרמים נראה אם פרחה הגפן פתח הסמדר הֵנַצוּ1 הרמונים (שם ז יג). — והשקד: וְיָנֵאץ2 השקד ויסתבל החגב (קהל' יב ה). — ובתו"מ: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הגמור לשעבר ועל שלא הנץ לעתיד לבוא ועל מה נחלקו על התורמל (רשב"ג, תוספת' שביע' ב ו). אלו הן היונקות גבעולין במקור נדפס 'גבועלין'. שלא גמרו תמרות שלא הניצו כל עקר (ר' מאיר, תוספת' פרה יא ז). מאימתי אין קוצצין את האילן וכו' החרובין משישלשלו והגפנים משיגרעו והזיתים משיניצו3 (שביע' ד י). רוח צפונית יפה לחטים בשעה שהביאו שליש וקשה לזיתים בשעה שיניצו4 ורוח דרומית קשה לחטין בשעה שהביאו שליש ויפה לזיתים בשעה שיניצו4 (ב"ב קמז.). השקד הזה משעת שיניץ עד שהוא גומר פירותיו כ"א יום (מד"ר קהל', וישב העפר, סדרא תליתאה). — ובסהמ"א: ראשו של רמון שממנו מינץ יש בו שינים ודומה למסרק (ערוך, ע' מסרק). וכלאים שהנצו אין ממתינים להן אלא יוצאין עליהם מיד ומפקירין את כל השדה (רמב"ם, כלא' ב יז). והשם גֶרֶש ירחים בשש נקודות והם הפירות שמניצים ופורחים בכח הירח כאלו הירח מגרש אותם לחוץ (רד"ק, השרשים ע' גרש). — ואמר המשורר: מצא שושן בין דרדר והצמיח פרי עץ הדר והנצה גנת סמדר (ראב"ע, אספרה בעד). בנחליה הנצו הרמונים ובערוגותיה הזהירו השושנים (הוא, אגר' חי בן מקיץ). אל נא תחשוב מלבוש נער עמך יהיה לעד שקד גור מימים אין חפץ בם יחושו גם ינאץ שקד (רמב"ע, התרשיש ח קמה). — ובמשמ' פ"י, עשה שֶיָנֵץ, מפריח ומצמיח: אפילו לוז של שדרה שממנו הקב"ה מניץ5 את האדם לעתיד לבא נמחה (ר"ש בן יהוצדק, מד"ר בראש' כח). אדריינוס שחיק עצמות שאל את ר' יהושע בן חנניה א"ל מהיכן הקב"ה מניץ5 את האדם לעתיד לבא (שם). — ובסהמ"א: נטע זה הניצותה אל יהי קמל (גוף ספ' הגלוי לרסע"ג, 6 הוצ' שכטר).

— קל, ב. *נָצַץ, נֹצצים, פ"ע, — כמו הֵנֵץ: בני האדם דומים לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין (רב, ערוב' נד.). מה הגפן והתאנה נובל עלה מהם והם עומדים עץ יבש וחוזרות ופורחות ונוצצות וצומחות ומוציאים עלים חדשים (פרקי דר"א נא).