נוֹשֶׁה, ש"ז, מ"ר כנ' נוֹשַׁי, — מי שנשה בחברו:  אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כְּנֹשֶה לא תשימון עליו נשך (שמות כב כד). ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את יי' וְהַנֹּשֶׁה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים (מ"ב ד א).  כמלוה כלוה כַּנֹּשֶׁה כאשר נשא בו (ישעי' כד ב).  מי מִנּוֹשַׁי אשר מכרתי אתכם לו (שם נ א). ינקש נוֹשֶׁה לכל אשר לו (תהל' קט יא). — ואמר המשורר:  ולא תהיה כנושה לאיש עני נקשה ולא תתן אשה בעורים ושבורים (רשב"ג, בצל שדי, אזהר').  והנשים עלי עמם כנושים וגם חורשות עלי ערפו וגבו כאלו בא זמן בו האלהים לעם נאם ונשים משלו בו (ר' משה דרעי, זמן נהפך, לקו"ק פח).  חמסי על מאור שמש אשר הוא מעלות נושה וליל אפל אסרהו ברתוקות כמו נושה (רמב"ע, תרשיש ז ס).  והמות מרדף אחריהם ונפש כל אנוש יקח כנושו כמו מגל  אשר שלח בשדה ואת זרעו יהי קוצר כְלִקְשוֹ (רמב"ע, הניאני זמן,  כ"י בודלי'). רדפונו אריות וסבונו כנושה ואמרו עזרם סר ואין דולה ומושה (ר"י הלוי, ילוד יעקב).  אל תתן לנשים נפשך פן תאבד ירושת נכסיך ויצר לך ברחובות העיר כי רבים נושיך (ב"ז, ב"ס, ט ז).