נָשִׁיתִי, נֹשֶׁה, נוֹשֶׁה, נֹשִׁים, — נָשָׁה בַחֲבֵרוֹ, תבע חוב מחברו, הלוהו כסף וכדומ', ותבעו ממנו: בחוץ תעמד והאיש אשר אתה נֹשֶׁה בו יוציא אליך את העבוט החוצה (דבר' כד יא). אוי לי אמי כי ילדתני איש ריב ואיש מדון לכל הארץ לא נָשִׁיתִי ולא נָשׁוּ בי כלה מקללני (ירמ' יה י). וגם אני אחי ונערי נֹשִׁים בהם כסף ודגן וכו' השיבו נא להם כהיום שדתיהם כרמיהם זיתיהם ובתיהם ומאת כסף והדגן והתירוש והיצהר אשר אתם נֹשִׁים  בהם (נחמ' ה י-יא). — ובתו"מ: לאדם שנושה בחבירו מנה וקבע לו זמן בפני המלך ונשבע לו בחיי המלך הגיע זמן ולא פרעו (ר' יוסי הכהן ר"ה יז:). הרי שהיו נושין בו אלף זוז ופרע מהן ה' מאות זוז עדים מקרעין את השטר וכותבין לו שטר אחר מזמן ראשון (ר' יהודה ב"ב קעח.). הרי שהיו נושין בו אלף מנה ולבוש אצטלא בת מאה מנה מפשיטין אותו ומלבישין אותו אצטלא הראויה לו (שבת קכח.). מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו שמוציאין מזה ונותנין לזה (ר' נתן, ב"ק מ:). הרי שהיה נושה בחבירו מנה ועשה לו שדהו מכר בזמן שהמוכר אוכל פירות מותר (ב"מ סג.). מנין לנושה בחבירו מנה ואינו רגיל להקדים לו שלום שאסור להקדים לו שלום (ר"ש בן יוחי, שם עה:). אני פלוני בן פלוני מכרתי שדה פלונית לפלוני באלף זוז ונתן לי מהם מאתים זוז והריני נושה בו ה' מאות זוז (שם עז:). שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בשמונה עשרה ריבוא (מנח' פה:). — ובסהמ"א: מעשה באחד שהיו נושין בו אלף זוז והיו לו שתי חצירות ומכרן כל אחת בחמש מאות זוז וכו' (תלמידי ר' יהודאי גאון, הלכ' פסוק 43). ראובן שנושה מנה בשמעון ושמעון בלוי מוציאין מלוי ונותנין לראובן (טור, טוען ונטען ו). אם אתה נושה בו חשוב בדעתך אם היה להפך מה הייתה רוצה שיעשה עמך ותשוה אליו גם אתה (ר"א די וידאש ראש' חכמ', ענוה קפב:). — *ונָשָׁה מִן חברו, לָוָה ממנו: לאדם שנושה משני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת (ר' אבהו, ע"ז ד.).

— הִפע', יַשֶׁה, תַּשֶּׁה, — כמו נָשָׁה: שמט כל בעל משה ידו אשר יַשֶּׁה ברעהו (דבר' יה ב). כי תַשֶּׁה ברעך משאת מאומה לא תבא אל ביתו לעבט עבטו (שם כד י). — ובסהמ"א, הַשֵּׁה ברעך-הַלְוֵה לרעך: השה ברעך לעת מחסור והוא ביומו ישיב כספו (ב"ז, ב"ס, כט ב).