פ"ע, נָשַׁפְתָּ, — נָשַׁף בָרוּחַ, הפיח, עשה שישב הרוח .blasen; souffler; to blow: נָשַׁפְתָּ ברוחך כסמו ים (שמות יה י). וגם נָשַׁף בהם ויבשו וסערה בקש תשאם (ישע' מ כד). — ובתו"מ: ויש אומרים בחוטמן נשף בהם (גבריאל בחיל סנחריב) ומתו (סנה' צה:). וכי לא היה יכול המלאך לנשוף בו (בבלעם) ויוצא רוחו אלא א"כ שלף חרבו (מד"ר במד' כ). — ובסהמ"א: שלא נשף בשפתיו אלא פער פיו ונשף מן הגרון דהיינו רוח חם (ערוך, ערך צמר). — ואמר המליץ: ואל שמע תפלתי בקראי כמו חולה כמבכירה מצרה ונשף בם ביום ים סוף וספו בסופתו והראם הגבורה (ר"ש הנגיד, אלוה עוז). חושו להסתופף בצל אמיר ועל שושן ידי רוח בגן שטחו ויתנו ריח ערוגות נשפו רוחות נשפים בם עדי נפחו (רמב"ע, אש קדחו). נשא לאפי מרקחי רוח בעוד נשף עלי גן ההדס נושפת (הוא, שמש צדקה, כ"י בודלי'). וארא רוחות וסופות נושפות ומרחפות סערות וזועות (ראב"ע, אגר' חי בן מקיץ). — ופָעוּל °נָשׁוּף: נפשי אמרי לגופך הנשוף מה לך תפרח כינשוף (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר ט נב:). — °ובמשמ' שָׁאַף, נָשַׁף אבקת תבק בחטמו: ומכאן יש להתיר לנשוף בחוטמו עשב הטוטון בשבת (באה"ט שו"ע או"ח, סי' שכח סעיק"ל). מי שרגיל לנשוף תמיד בחוטמו עשב הטוטון אם יהיה אסור לנשוף בו ביום ש"ק משום שחיקת סמנים (ר"י חאגיז, הלכות קטנות קא). — *נָשַׁף הנחש, השמיע קול שריקה המיוחד לו: ליונה שבורחת מפני הנץ ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה אם תכנס לפנים הרי הנחש ואם תצא לחוץ הרי הנץ (מכי' בשלח ב ב). המן שהיה נושף וכו' כנחש (מד"ר אסת', ויהי בימי אחשורוש). — ובסהמ"א: כשהנחש בא לנשוך הוא נושף כמין שריקה (רש"י, בראש' ג יה). שפיפון הוא נחש ואומר אני שקרוי כן על שם שהוא נושף (הוא, שם מט יז) כך דרך הנחש נושף כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס (ר"נ על הריף, שבת מה:). — ואמר הפיטן: עקלתון נושף קלע ופיתום מכשף נצלע (רשב"י הבבלי, אור ישע, יוצ' א' פסח).

— פִע', °נִשֵּׁף, מְנַשֵּׁף, בנחץ הפעולה: כסופה המנשפת פתאם כהרף עין (שבתי דונולו, פי' יציר' א ו). זכור סבב צקלג ונגב עמלק יושב בארץ הנגב פגרו טוב רואי מנשף בעגב (ר"א קליר, שבת זכור, זכור איש).

— הִפע', °הִנְשִׁיף: לך יחלק עצם ואישון ינשיף כי מאז גבולם רוחך הנשיף (לך אדר נאה, יוצ' יוה"כ).