פ"ע, אֶשֹּׁם, — נָשַׁם האדם, שאף אויר דרך נחיריו ונשם בחזקה בשעת רֹגֶז וכדומ', heftig atmen; respirer; to breathe hard, pant: כיולדה אפעה אֶשֹּׁם ואשאף יחד, (ישע' מב יד). — ובמד': ועל כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא (ר' חנינא, מד"ר בראש' יד). מיתת חנק וכל הדומות לה שאין האדם מת ממנה אלא על ידי הרוח שאין לו מאי זה מקום ינשום (שם במד' יד). ומצוי הרבה בסהמ"א.

— הִפע', °הִנְשִׁים, מַנְשִׁים, — א) נָשַׁם בחזקה, השמיע קול נחרה: ושמע קול נשימתן כדרך המנאפים שמנשימים בשעת תשמיש (מהר"ם מרוטנברג, שערי תשוב' ג סג). — ב) הִנְשִׁימוֹ, נפח באפיו נשמת חיים: צווי כל הפועל כגמר ושכלל נעשה אדם בצלמנו מלל רקמו והנשימו ועזר לו כלל (בנימין בר זרח, אלהים אלהינו, יוצ' שבת בראש').

— פִע', נִשֵּׁם, — כמו קל והפע': ואם תשים שן סוס או אחת ממתלעותיו תחת מראשות המנשם נשימות גדולות תוך שנתו לא יעשה כן יותר (מ' אלדבי, ש"א ה ו).

— הִתפ', °הִתְנַשֵּׁם, — כמו קל פִע' והִפע': ועשה לו ב' נחירים של אף להריח בהם ולהתנשם בהם וכאשר יסתמו איננו מריח ואיננו מתנשם בהם (ש' דונולו, חכמוני א). והחלק הנתק של דמות האויר היה איד או קיטור לא אויר ראוי להתנשם בו (ר"י א"ת, כוזרי ה יד). הכותל בלתי מתנשם מפני שהוא אינו חי (מלאכת הגיון, מופת). ואם היה מחוייב והכרחי ג"כ שיעשה אותם האדם על כל פנים כמו שיתנשם למשוך האויר הקר אל לבו (ראב"ד, אמו"ר 96). ובאותו החוטם מתנשם ומוציאו חוץ למים ומקבל רב אויר (אבי הרלב"ג, שעה"ש ד). ואם היתה (תנועת הנשימה) רצונית לגמרי לא היה מתנשם בעת השינה (שם ט). עשה לו נקבי הנחיריים להריח בהם ולהתנשם בהם (סד' שחר' של חול ופירושה, אבודרהם יד:). מפני שהיה האדם מוצרך בהכרח להתנשם לא הסתפק באחת מהן לבדה וכו' שנוכל להמנע מהתנשם רגע או שנים (ריב"צ, עולם הקטן ב ב). ויש מהבע"ח שאין להם דם ואינם מתנשמים וכו' הב"ח המתנשם לא יריח כשהוא במים לפי שאינו יכול להתנשם מפני שלא יכנסו בו מים (רשב"צ דוראן, מג"א, ח"י ד). כי אנו מתנשמים בעת השינה (נתן פלקירה, צרי הגוף, כ"י בריט' מוז'). כשנצטרך יותר אל הנשימה לא נוכל להתנשם כמו שיקרה בשעול (שם). והראיה על זה שהרי נוכל להמנע מלהתנשם רגע או שנים או ג' בחפצינו (מ' אלדבי, ש"א ד, נה:). כלי הריח הוא האף ואמרו כי הריח הוא בשבילים הנראי' באף כשהוא מתנשם ויש לאף תועלת גדולה לדחות מותרות הראש פסולת המזון הזן המוח (מנח' בר זרח, צידה לדרך א יד) עד כי התנשמתי גם אני ואפתה עיני מעט מעט (רמא"ג, דביר, ליל שמורים ח).