*, סְבַר (במשקל ארמי), ש"ז כמו שֵׂבֶר, תקוה, Hoffnung; espoir; hope: מנדיכם אלו עמי הארץ שמא תאמר פסק סברם ובטל סכויים ת"ל ונראה בשמחתכם (ר' יהודה בר' אלעאי, ב"מ לג:). תאנים הטובות אלו צדיקים גמורים תאנים הרעות אלו רשעים גמורים ושמא תאמר אבד סברם ובטל סכוים ת"ל הדודאים נתנו ריח אילו ואילו עתידים שיתנו ריח (מרי בר מר, עירוב' כא:). שמא תאמר אבד סברן ובטל סכויין ת"ל עומדים שעומדים לעולם ולעולמים (רב חמא ברבי חנינא, יומא עב.). ושמא תאמר אבד סברי ואבד סכויי ת"ל אני ה' אני סברך ואני סכוייך ועלי בטחונך (ספרא, אחרי מות ט יג). אלא אל תהי קורא יש שבר אלא יש סבר שראה באספקלרי' שסברו במצרים ואיזה זה יוסף (מד"ר בראש' צא). — ובסהמ"א, בתפלה: העתר לנו רוב רחמך ואל תבישנו מסברנו והושיענו למ"ש (סדר ר"ע השלם א, שני וחמישי וקריאת התורה, קצח:). —  ואמר הפיטן: הנני כיונה בלי אבר במתים חפשי ומה לי עוד סבר כמו חללים שוכני קבר (אברהם, אמנם כי, מנח' יוה"כ, שם ב נה: ורשה). סבר תוחלתנו הראנו את פניך נעימות (יי' אלהים, יוצ' לשבת הפסקה ב). ענה דודי ואמר לי נם תתי סבר ורק אין דבר נוסו נודו כבר (אור', יוצ' א פסח). אלהי סברי בך שתי ומתי מתאות נפשי (יוצ' לשבת א אחהפ"ס). סגלתך דוחק צורר סברה להמיר כבודך בצר עד אנה יי' אקרא ממצר ענני במרחב ידך לא תקצר (גרשם בר' יהודה, איה כל, סליח' יום ד). סמלוני רשע לקצף נקם תלבוש סבר קויך וסכוים תעמיד מליבוש (סליח' לצום גדליה, מחז' איטלי' ב, ס.). טוב מבטן גוחי יוצרי וסברי ומבטחי בידך אפקיד רוחי (אזעק, סליח' ליום ג עי"ת). סלח לשבי פשע סליחה תכריע רשע סדור תשובה תשע סבר פדות לישע (שחר' צום כפור, מחז' איטל' ב, פא.). סבר הגיגו ברסן מתגו מבקש להרגו (חזרת מוסף לצום כפור, שם קלג.). ברוגז רחם תזכור יחלתנו סברך במשפט אל תבא ותאחז דבריך (אורח צדקה, סליח' למנחה יו"כ). סלח סוד הערימוך מגר חשבו התימוך סברם בסלסולם ורימוך (יוצ' לש"ת, שם קפט:). סוגב כהן במזרח ועיניו למערב היפרח נוכח ארון מאורח נתלה סיברו בצרח (Elbog., Stud. 173). תוכל לבדך לעשות את כל תוחלתי וסברי ותקותי תאות נפשי ותשוקתי תהלתי ותפארתי ועזי (שיר היחוד ד). — ואמר המשורר: התנחומים תדבר על לבבי ואנה אחריו נחם וסבר ואיך לי אחרי יצחק תבונה וחיים אחרי שמתיו בקבר (ר"ש הנגיד, התנחומים). מה תקוה וסבר לשוכן תבל יעוף בלי אבר וישוב הבל (רמב"ע, כל מעשי, דיואן, כ"י בודל'). יחייהו אלוינו1 וכל סברו ומהרה יהי חבלו במנעמו וחלקו לו משפרה (גיאוניקה, 278). שלמו להרבות וברכתו להגבר למלאות לו כל חפץ וכל סבר (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 120). סבר בנים וירא מעונים (יוסף בן ישראל, יצו האל, פזמונ' תימנ'). ומצאנו ענין הבטחון בלשון הקדש מליצים בעדו בעשר מלות וכו' והם מבטח וכו' וסמיכה וסבר ומסעד וכו' (ר"י א"ת, חו"ה, הבטחון ז). וכאשר יאבד סברו (של היצר) ממך בפנים האלה ועשית מה שהסכמת עליו ממעשי העבודה ישתדל להכניס הדאגות בלבך (שם, יחוד המעשה ה). אותו חולה שאבדו הרופא נחתך סברו ממנו (ר' שמואל בן ר' נסים מסנות, מעין גנים לאיוב כט, 92).