*, שזו"נ, מ"ר סְהָרִים, סהרין, — רחבה מוקפת גדר שבעיר המשמשת כעין גדרה לצאן1: המדייר שדהו עושה סהר לבית סאתים וכו' היתה כל שדהו בית ארבע סאין משייר ממנה מקצת מפני מראית העין ומוציא מן הסהר ונותן לתוך שדהו כדרך המזבלין (שביע' ג ד). אבל אם היה דיר או סהר2 או מוקצה וכו' מותר (עירוב' ב ג). הזורק מן האסטרא לדיר או לסהר ולמוקצה וכו' הרי זה חייב (תוספת' שבת י יא). ואחד עושה סהר אחת3 וכו' עוקר מתוך סהר זו4 ונותן לתוך סהר אחרת3 (שם שביע' ב יה–יח). ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלוא סהר (ירוש' שם ג ג). מה בין סהר ומה בין ספינה (שם עירוב' ד). — ומ"ר: תוקע יתד באמצע ומקיף לה ארבע סהרים מארבע רוחותיה בכל עושין סהרים באבנים ובמחצלות ובקנים ובקולחות (ר' שמעון בן אלעזר, תוספת' שביע' ב יה-יט). אם רצה תוקע את היתד בארץ ועושה סהרין ארבעה בארבע רוחותיה של שמונת סאין (הוא, ירוש' שם ג ג). — ובסהמ"א: מותר להכניס שני מינין לסהר אחד (רמב"ם, הלכ' כלאים ט ב). וכן חצר ודיר וסהר שהוקפו לדירה (הוא, שבת יד א). יעשו סהר מרבע מעץ יניפו בו הקמח יקרא ים נפה (פרוש הרמב"ם, כלים טו ג). סהר שעושין אחורי העיר להכניס בתוכו עצים ופירות עראי (ר"י ברצלוני, הלכ' עירוב' חצרות, ספ' העתים, הוצ' מק"נ 151).