* 1, סַוָּר, סוור, צוואר, גם צֶבֶר, ש"ז, — צבור של קורות, קנים או אבנים מסדרות זו על גבי זו: וכן מרבך של אבנים וכן סואר2 של קורות. (אהל' ג ז). סואר3 של קולר שנשבר אין מסתפקין מהן ביום טוב לפי שאינן מן המוכן (תוספת' יו"ט ג יא). ונאכל גדיש הכל במשמע וכן סואר של קנים ושל קורות וכן מדבך של אבנים ושל צרורות שהתקינו לסיד (מכי' משפ' יד). סואר של קורות4 היה (ר' יוסי בן שאול, שבת קכה:). אין מבקעין עצים מן הסואר של קורות ולא מן הקורה שנשברה בי"ט (ביצ' לא:). אפי' נסכא אבל סואר לא (ר"נ בר יצחק, נזיר כו:). — ובסהמ"א: ופירוש אטבי עמודים של ברזל שמסמכין בהן את הקרשים שהן מונחין כמו סור של קורות על העגלה למען לא יפלו (תשו' הגא' הרכבי, שנד). תודיענו ההפרש שבין ההליכה בספינה וההליכה על גבי סואר של קורות (שו"ת הרמב"ם לא.). ואין הפרש בין ההליכה בספינה ובין ההליכה על גבי סואר של קורות והדומה להם (שם). — סוור של נחתומין: מפני מה סוור5 של נחתומין הפרוס טמא מפני שהוא קורץ ומוליך עליו מקרצות לתנור (ר' שמעון, תוספת' כלים ב"מ ה ד). — ואמר הפיטן: שואל חסד בהוסד הנני תאמר מרות יצר הבצר קבוע כבמסמר ולצואר כמו סואר הוטל למשמר (ישמיענו סלחתי, סליח' יום ג עי"ת).