קל לא נמצא.

— הִפע', הֵסִית, הֱסִיתְךָ, הֲסִיתְךָ, הֵסַתָּה, הִסִּיתוּךָ, מַסִּית, תְּסִיתֵנִי, יַסִּית, וַיָּסֶת, יְסִיתְךָ, יְסִיתֵהוּ, יְסִיתֵךְ, תְּסִיתֵהוּ, — א) הֵסִית האדם את פלוני לעשות דבר, דבר לפלוני ופִתה אותו לעשות כך: כי יְסִיתְךָ אחיך בן אמך או בנך או בתך או אשת חיקך או רעך אשר כנפשך בסתר לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים וכו' לא תאבה לו ולא תשמע אליו (דבר' יג ז-ט).  ויהי בבואה וַתְּסִיתֵהוּ לשאול מאת אביה שדה ותצנח מעל החמור ויאמר לה כלב מה לך ותאמר תנה לי ברכה (יהוש' יה יח-יט).  רק לא היה כאחאב אשר התמכר לעשות הרע בעיני יי' אשר הֵסַתָּה אתו איזבל אשתו (מ"א כא כה).  ויזבח לו אחאב צאן ובקר לרב ולעם אשר עמו וַיְסִיתֵהוּ לעלות אל רמת גלעד (דהי"ב יח ב). — ובמשמ' פִּתָּהוּ, השלה את נפשו בשוא: פן יַסִּית אתכם יחזקיהו לאמר יי' יצילנו ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו (ישע' לו יח-יט).  והנה אמרת הִסִּיתוּךָ ויכלו לך אנשי שלומך הטבעו בבץ רגלך נָסֹגוּ אחור (ירמ' לח כב). — ב) הסיתו בפלוני, דבר לו וּפִתָּהוּ להרע לפלוני, verlocken; inciter; to instigate: ועתה ישמע נא אדוני המלך את דברי עבדו אם יי' הֱסִיתְךָ בי ירח מנחה ואם בני אדם ארורים הם לפני יי' (ש"א כו יט).  וַיָּסֶת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל (ש"ב כד א).  כי ברוך בן נריה מַסִּית אתך בנו למען תת אתנו ביד הכשדים להמית אתנו ולהגלות אתנו בבל (ירמ' מג ג).  השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו איש תם וישר וכו' וַתְּסִיתֵנִי בו לבלעו חנם (איוב ב ג). — ג) הֱסִיתוֹ מִן דבר, הצילו: ואף הֲסִיתְךָ מפי צר (איוב לו י).  וַיְסִיתֵם1 אלהים ממנו (דהי"ב יח לא). — ובתו"מ: שלא ילך ויסית עצמו ויסית אחרים עמו (ירוש' סנה' ז יח).  ויהס כלב את העם אל משה אמר רבה שהסיתן בדברים (סוט' לה.).  אי אפשר לאומרו כאדם שמסיתין אותו וניסת (ב"ב טז.).  מה הנחש על ידי שהסית לחוה לשתות יין נתקללה האדמה בעבורך (מד"ר במד' י).  כי הנה הסתו עבר זה מלכות כותים שמסיתה את העולם ומטעה אותו בכזביה היך מה דאת אמר כי יסיתך אחיך בן אמך (ר' עזריה, שם שה"ש, התאנה). — ובסהמ"א: ואמר אבוקרט החסיד אל יסיתך דבר שאינו דבר טבעי כמו רעבון (ר"י זבארה, ספ' שעשוע' ח, דודזון 60).

 — נִפע', נִסֵּת, ניסת, — שהסיתו אותו: עבד שרבו מסיתין לו2 וניסת תקנה יש לו (ר' יוחנן, חגי' ה.). — ובינ': מצוה ביד הניסת שימית ואח"כ ביד כל אדם (ספרי דבר' פט).  אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים (סנה' סא.). — ובסה"מ: כלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו (רש"י, במד' יג ב).  שהענין שהאדם ניסת בו יותר להיות התאוה מביאה אליו מאד וכו' בידוע שלא ימנע ממנו אלא על יראת דבר גדול (ר"ש א"ת, מו"נ ג מא).  וניסתים בו (באמונת השדים) (שם מו).  ובחמלתה (של התורה) על האנשים הבוערים הנתפתים אל דבריה (של הפלסופיה) ונסתים בטענותיה (ר"י ערמאה, יד אבשלום על משלי ח יב). 

— הָפע', °הוּסַת, כמו נִפע', רק בינ' מוּסָת: והשתדל בכחך זה הגבר המוסת ועבוד העולם ועבוד אנשיו (ר"י א"ת, חו"ה, יחוד המעשה ה).  בין שהיה המסית הדיוט בין שהיה נביא בין שהיה המוסת יחיד איש או אשה או יחידים מיתתו בסקילה (רמב"ם, עכו"ם, ה א).  כיצד מכמינין לו המוסת מביא שנים ומעמידן במקום אפל כדי שיראו המסית וישמעו דבריו ולא יראה אותם והוא אומר למסית אמור מה שאמרת לי ביחוד והוא אומר לו והמוסת משיבו היאך נניח את אלהינו שבשמים ונלך ונעבוד את העצים ואת האבנים (שם ג).  שנמנע המוסת שלא להציל המסית כשיראהו בסכנת מות ואבוד ועל זה נאמר ולא תחוס עיניך עליו (ספ' החנוך, מצוה תנט).  כי המסית לא יאמר הדברים כפי אמיתתם כי אם בדרך היותר ראוי להכניע את לב המוסת (ר"י אברבנאל, ש"ב כד א).