פ"י, סָחַבְנוּ, סָחוֹב, לִסְחֹב, יִסְחָבוּם, — סָחַב האדם דבר, משך והעתיק הדבר ממקום למקום במאמצי כחו בגרירת הדבר על פני האדמה, schleppen; trainer; to drag:  ואם אל עיר יאסף והשיאו על כל ישראל אל העיר ההיא חבלים וְסָחַבְנוּ אתו עד הנחל (ש"ב יז יג). — והכלב את הפגר:  ופקדתי עליהם ארבע משפחות נאם יי' את החרב להרג ואת הכלבים לִסְחֹב ואת עוף השמים ואת בהמת הארץ לאכל ולהשחית (ירמ' יה ג). — קבורת חמור יקבר סָחוֹב והשלך מהלאה לשערי ירושלם (שם כב יט). אם לוא יִסְחָבוּם צעירי הצאן אם לא ישים עליהם נויהם (שם מט כ). — ואמר המשורר:  בנים אהובים בחוצות סחובים ואבות כאבים במותם רואים (ר"י הלוי, אקונן, אגר' שד"ל רט). הנה לנכח האלהים הלכה נפשי, ועל רום סחבה שולים (יקותיאל, קול יללת רעים, שער העיר 123).  מה לך יחדי תשבי דומם כמלך בשבי כנפי רננים תאסוף וכנף יגונים תסחבי (רעב"ע, צחות ז.). ותכסהו בשמיכה והוא יסחב על הארץ גדיליה (ר"י חריזי, תחכמ' כד). — ומקור לְסָחְבָה, כמו לסחוב: מבית עולל דמה לסחבה1 קומי לך רעיתי ארץ טובה ורחבה יפתי ולכי לך (פיוט לפסח, דברי חפץ, הוצ' עדלמן 18).  אמר נא אולי לא הקיש בך אצבע אלהים לפעמך ממתק שנתך לפעמים מאין היית יודע כי עין ה' נכחך לנשב ממך עיטו הטבע העוטרים על פגרך לבתר אותו בתוך ולסחבו (רש"פ, ד' כוסות, כוס ביד ה' ב). ואם מששת עת הערב וישתנה הדפק ויהיה הגיד בסוחב מן הגוף לגוף כאשר תסחוב העקרב2 את זנבו (אסף 140).

—  נִפע', °נִסְחַב, בינ' נִסְחָבִין, — שסחבו אותו:  שאין דרך הפועלים לחוס על הכרם ועל השוורים ומנהיגים אותם על הגפנים ועל הנטיעות והם מתקלקלין והשוורין נסחבין ונשברים (רש"י, ב"מ ל.). והנכון בתחלת מה שישב (הילוד) ויסחב על הארץ שיושם תחת מושבו שטח עור חלק שלא יתגורר בנחירות הארץ (קאנון א ג ב, בהנהגת היונק).

—  הִפע', °הִסְחִיב, — כמו קל:  קדשך החריבו ואתי הסחיבו לרגלי הציבו מצודים וחרמים (יצחק בן קפרון, יגרתי מפני שמים, שער השיר 7)