קל לא נמצא במקרא.

— פִע', סִחֵה, סִחֵיתִי, — סִחֵה העפר ממקום, טאטאהו וסלקהו הצדה למקום אחר, wegfegen; balayer; to sweep away:  ושחתו חומות צר והרסו מגדליה וסִחֵיתִי עפרה ממנה ונתתי אתה לצחיח סלע (יחזק' כו ד). — ובהשאלה, ואמר בן סירא:  עטרת גאים טמטם אלהים ושרשם עד ארץ קעקע וסחם מארץ ויתשם וישבת מארץ זכרם (ב"ס, גני' י יו-יז).

— קל, °סָחָה, פ"ע, — כמו נסח, נעתק ממקומו, ואמר הפיטן:  על עסק כעורים עזבנו אלוף נעורים סוחים כבן סעורים סגוף עני וצעורים (לך ה' הצדקה, סליח' מנח' יוהכ').  תשכח ימינם אם חסדיו ישכחו אם יסחו הרים ועד יוסרו (רשב"ג, בימי יקותיאל).  אולי תאחז מעץ חיים יום תסחה אל מות סרעף  (רמב"ע, התרשיש ח קיז).

— נִפע', °נִסְחָה, נִסְחוּ, כמו קל:  אפגוש מיודעי באנחתי אשר לו פגשו הרים אזי נסחו (רשב"ג, אולי דמעות).

— הִפע', *הִסְחָה, בינ' נק' מַסְחָה, —  כמו הִפע' מן נָסַח, מַסְחָה דעתה, כמו מְסִיחָה דעתה: כל אחת ואחת אומרת חברתי אשת עם הארץ ומסחה דעתה (חגי' כ.).