*, פ"ע, כמו שָׂטַן, — היה אויב ושטן: ולא זזו מלאכי ארם להיות סוטנים לישראל עד מות אלישע (סדעו"ר טז). — ובסהמ"א: על כן יבורך יי' אדונינו ויאמן ויגדל שמו על כל שפת רננים וזמרת נוגנים משכולו רחמים וחינונים יפצמם מכף סוטנים (רסע"ג, ספ' הגלוי ריד). כי ממיטב מיחיו הוביל למלך השלטון נמבזה ונמס הביא הרב לקטן והודיעו כי הומאס ולא שב ויסטון (הוא, על חיוי הבלכי 5, הוצ' דודסון 40). חבא משוד שטן פסוחיך בלי לסטן (חבא, תפל' טל).  מתכיפים אחריה מחית סוטן להשמיעה (יוצ' שבת הפסק' ב). סכורי כור ברזל מתוכם הוצאת סוטנימו נערת ולתהום דחית (אתה, יוצ' אחר' פסח). צדקה מממכר צמיתה ובבא סוטן לנקוב ולחשוף סרעף עקוב ובל ירשה לקוב (סליח' שחר' יו"כ, מחז' איטל' ב פא.). מיחל טובך אל נא תבישנו נוה הקדש כמאז תחדשנו סוטני עמך יהגו עת תחפשנו (סליח' תענ' צבור, שם רג:). עולים למעלה ורואים חיה רביעית שבכסא הכבוד ששמה כמוהו דהיינו ישראל ויורדין למטה ומוציאים אותו ישן ולכך היו סוטנים בו (מדר' שכל טוב, בראש' ל יג). 

— הִפע', *הִסְטִין, — קִטְרג והאשים: בואו ונסטין על דורו של משיח שלא יבראו לעולם אמר להם הקב"ה איך אתם מסטינים על הדור ההוא שהוא חמוד ונאה ואני שמח בו (פסיק' רבתי, קומי אורי). — ואמר הפיטן: חסם מנול מלהרשיע קצוף במסטין מלהסטין (אדון בפקדך, סליח' ער"ה). ועת תנקני כבעליל מסטיני אז ייליל כי לבי לך כליל (יושב בסתר, סליח' ד עי"ת). וכל צורר וכל עוין הלא סר וכל מסטין וכל דובר רמיה (שיר לעדיה בן מנשה, בראש ספ' ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 12). אולם שנות שחרותו שנות ראה רעה תמה יד מסטין נגעה בם נהפך מלכו לאויבהו (שלום הכהן, ניר דוד 73).

— הָפע', °הָסְטַן, יֻסְטַן, — שהסטינו אותו: טרדו פעמי בעל הלשון ונהפך אבלו לבל ירפא נצח יֻסטן באיבה להרצץ ראש והוא ישוף עקב למלשני בסתר (אתה כוננת, מחז' איטל' ב ריג.).