*, סוטה, ש"נ, מ"ר סוֹטוֹת, — אשה ששטתה וזנתה על בעלה: שלשה דברים מעכבים בסוטה וכו' ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת (ספרי במד' יז). סוטה גידמת שני כהנים מניפין על ידיה (ירוש' סוט' ג א). טיפח ריקד סיחק היה נבדק כסוטה שמחה בליבו היה מת במגפה (שם, גני' מצר' 209). — ובמ"ר: מעלין אותה לשער המזרח שעל פתח שער נקנור ששם משקין את הסוטות ומטהרין את היולדות (שם, בבלי א ה). נחשדו ישראל על הסוטות ולא נחשדו על הנדות (ספרי במד' ח). — מנחת סוֹטָה: והקרבת לרבות מנחת סוטה להגשה (ירוש' סוט' ג א). הסמיכות והתנופות וההגשות וכו' נוהגין באנשים ולא בנשים חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות (קדוש' א ח). — פרשת סוֹטָה: אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר וכו' (סוט' ז א). למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה לומך לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין (גמ' שם ב.). — ספק סוֹטָה: מחזיר ספק סוטתו איכא בינייהו וכו' אמר מר בר רב אשי סוטה ודאי איכא בינייהו (יבמ' פה:). — ואמר הפיטן: דמיתי לסוטה פרועה מנאפת וחללה הייתי כעדים והושמתי כשמלה מגוללה (סליח' שחר' צום כפור, מחז' איטל' ב קב.).