סֵן

*, סין, ש"ז, מ"ר סִנִּים, סינין, — כמו שֵׁן, בליטה חדה היוצאת מנסר אחד ונכנסת בתוך חור מתאים בנסר חברו Zapfen; tenon: היו (הנסרים) שנים עד שימרח מן הצדדין ובין נסר לחברו עשאן בסינין1 או בשוגמין אינו צריך למרח מן האמצע (כלים י ו). ושני הסינין יוצאין מתוך הקרשים שנים לכל אחד ואחד שמשקיע הזכר בתוך הנקבה שנאמר משלבות אשה אל אחותה (ר' נחמיה, בריית' דמלאכת המשכן א, הוצ' מא"ש). — ובחכמת הנתוח תוספת החֻליה השניה העולה לתוך החלל של החֻליה העליונה כעין שן, processus odontoideus2: וזה לפי מה שבין הפנים והאחור שני נקבים עוברים לוקחים מהמקום העובר האחר ואמנם שיעור הרחב הוא כפי גדל העברת אחד מהם והתוספת הזאת תקרא סַן בערבית וכבר הגין בעד חוט השדרה בקשרים משוערים אל צד הנקרא אל סן לבלתי ירצף עם עצם הסן חוט השדרה בתנועתו ולא ילחץ אותו ואחר כך התוספת הזאת תעלה מחוליה וכו' ותסובב עליו הגומא אשר בעצם הראש פנים ואחור וזה העצם יקרא סן (קאנון א א ה ח).



1 במדב"מ בסנים, בכ"י פרמה נקוד בַסֵנִין, ופרש רה"ג וז"ל: יש אומרים עצי הסנה אבל אינו אלא כמין שלב שמשלב את הקרשים ב' מכאן וב' מכאן, ע"כ. וכפרוש הראשון פרש ר"ש וז"ל: ששם בין נסר לנסר קליפות דקות של סנה כעין שאנו עושין בשולי חבית של עץ נעורת של פשתן, ע"כ. וכן פרש הרא"ש. והרמב"ם מפרש כעין הפרוש השני וז"ל: שיקוב בעובי שני העצים שני נקבים נכחיים ויקח עץ דק קטן ויכניס קצתו בזה העץ וקצתו השני בעץ האחר ויכה בו בקורנס עד שיפגשו שני העצים ויהיו לעץ אחד וכו', ע"כ.]

2 תרג' ד"ר מזיא.

חיפוש במילון: