1, ש"נ, סמי' שֵׁן־, שֶׁן־, כנ' שִׁנּוֹ, מ"ר שִׁנּוֹ, מ"ר שִׁנַּיִם, שִׁנֵּי, שִׁנָּי, שִׁנָּיו, שִׁנֵּיהֶם, שִׁנֵּימוֹ, — א) בליטה לבנה קשה ועל פי רב חדה שבלסתותיהם של בני אדם ושל כמה מסוגי בעלי החיים, הנושכת או השוחקת, Zahn; dent; tooth: חכלילי עינים מיין ולבן שִׁנַּיִם מחלב (בראש' מט יב). עין תחת עין שֵׁן תחת שֵׁן יד תחת יד (שמות כא כד). ואם שֵׁן עבדו או שֵׁן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שִׁנּוֹ (שם שם כז). הבשר עודנו בין שִׁנֵּיהֶם טרם יכרת (במד' יא לג). עין בעין שֵׁן בְּשֵׁן יד ביד רגל ברגל (דבר' יט כא). וְשֶׁן בהמות אשלח בם עם חמת זחלי עפר (שם לב כד). שִׁנָּיו שִׁנֵּי אריה ומתלעות לביא לו (יוא' א ו). הנשכים בְּשִׁנֵּיהֶם וקראו שלום ואשר לא יתן על פיהם וקדשו עליו מלחמה (מיכ' ג ה). ואשברה מתלעות עול וּמִשִּׁנָּיו אשליך טרף (איו' כט יז). שִׁנַּיִךְ כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה (שה"ש ד ב). — ובתמונות שונות כמשל לטורף טרף: והסרתי דמיו מפיו ושקציו מבין שִׁנָּיו (זכר' ט ז). שִׁנֵּי רשעים שברת (תהל' ג ח). בני אדם שִׁנֵּיהֶם חנית וחצים ולשונם חרב חדה (שם נז ה). אלהים הרס שִׁנֵּימוֹ בפימו מלתעות כפירים נתוץ יי' (שם נח ז). ברוך יי' שלא נתננו טרף לְשִׁנֵּיהֶם (שם קכד ו). דור חרבות שִׁנָּיו ומאכלות מתלעותיו לאכל עניים מארץ ואביונים מאדם (משלי ל יד). שאגת אריה וקול שחל וְשִׁנֵּי כפירים נתעו (איוב ד י). דלתי פניו מי פתח סביבות שִׁנָּיו אימה (שם מא ו). — ונשא בשרו בְּשִׁנָּיו, נטל את לשונו בין שניו, שלא לדבר2: על מה אשא בשרי בְּשִׁנָּי ונפשי אשים בכפי (שם יג יד). — והתמלט בעור שִׁנָּיו, נדבקה לשון האדם בחכו ולא דבר3: בעורי ובבשרי דבקה עצמי ואתמלטה בעור שִׁנָּי (שם יט כ). — חרק שן, חרק שִׁנַּיִם, חרק בשִׁנַּיִם, חכך שן בשן בדחיקה ונשמע מביניהם קול חד צרוד, knirschen; grincer (les dents); to gnash (the teeths): בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שִׁנֵּימוֹ (תהל' לה יו). זמם רשע לצדיק וחרק עליו שִׁנָּיו (שם לז יב). רשע יראה וכעס שִׁנָּיו יחרק ונמס (שם קיב י). פצו עליך פיהם כל איביך שרקו ויחרקו שֵׁן אמרו בלענו (איכ' ב יו). ועי' חָרַק. — נִקְיוֹן שִׁנַּיִם, בהשאלה כמו חסר מזון: וגם אני נתתי לכם נקיון שִׁנַּיִם בכל עריכם וחסר לחם בכל מקומתיכם (עמו' ד ו). — ובמשמ' זו קָהוּ השִׁנַּיִם: האכל הבסר4 תקהינה שִׁנָּיו (ירמ' לא כט). ועי' קָהָה. — והגריס בחצץ שני זולתו באותה משמ'5: ויגרס בחצץ שִׁנָּי (איכה ג יו). — ובפתגמים: כחמץ לַשִּׁנַּיִם וכעשן לעינים כן העצל לשלחיו (משלי י כו). שֵׁן רעה ורגל מועדת מבטח בוגד ביום צרה (שם כה יט). — ב) וכמו שֶׁנְהַב, שֵׁן הַפִּיל המשמשת כחמר ליצור כלים יקרים ולקשוט בנינים: ויעש המלך כסא שֵׁן גדול ויצפהו זהב מופז (מ"א י יח). ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית הַשֵּׁן אשר בנה וכל הערים אשר בנה וכו' (שם כב לט). קרשך עשו שֵׁן בת אשרים מאיי כתים (יחזק' כז ו). קרנות שֵׁן והובנים השיבו אשכרך (שם שם יה). ואבדו בתי הַשֵּׁן וספו בתים רבים (עמו' ג יה). השכבים על מטות שֵׁן וסרחים על ערשתם (שם ו ד). מר ואהלות קציעות כל בגדתיך מן היכלו שֵׁן מני שמחוך (תהל' מה ט). מעיו עשת שֵׁן מעלפת ספירים (שה"ש ה יד). צוארך כמגדל הַשֵּׁן6 (שם ז ה). — ג) ובהשאלה, דבר חד דומה לשן, שֵׁן הסלע7: ובין המעברות וכו' שֵׁן הסלע מהעבר מזה וְשֵׁן הסלע מהעבר מזה (ש"א יד ד). הַשֵּׁן האחד מצוק מצפון מול מכמש והאחד מנגב מול גבע (שם שם ה). — וכשם חלק מחֻדד של כלי: והמזלג שלש הַשִּׁנַּיִם בידו (ש"א ב יג). — ואמר בן סירא: מי יחון חובר נשוך וכל הקרב אל חית שן (ב"ס גני' יב יג). חית שן עקרב ופתן וחרב נקמות להחרים (שם לט ל). נצר חמס לא ינקה בו ושרש חנף על שן סלע (שם מ יה). — ובתו"מ: יוצאין בביצת החרגול ובשן שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה (ר' מאיר, שבת ו י). הנוטל צפורניו זו בזו או בשניו וכו' (שם י ו). החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ (שם יד ד). אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן (שם יט ב). נוטל אדם קיסם משלפניו לחצוץ בו שניו (ר' אליעזר, ביצה ד ו). שורו שסימא את עין עבדו והפיל את שינו פטור, והוא שסימא את עין עבדו והפיל את שינו חייב (ב"ק ג י). הפלת את שיני וסימית את עיני (שבוע' ה ה). ובכל שוחטין חוץ ממגל קציר והמגירה והשינים והציפורן מפני שהן חונקין, השוחט במגל קציר בדרך הליכתה בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין, ואם החליקו שיניה הרי היא כסכין (חול' א ב). ושניטלו שיניו פסול מפני מראית העין (בכורות ז ה). קוליגריפון שניטלה כפה טמאה מפני שינה, ניטלה שינה טמאה מפני כפה וכו' וכן השן של מעדר (כלים יג ב). מגירה שניטלו שיניה אחת מבינתיים טהורה, נשתייר בה מלא הסיט במקום אחד טמאה (שם שם ד). השן שבטס שבפותחת ושבמפתח טמאה בפני עצמה (שם שם ו). והמגוב וכן מסרק של ראש שניטלה אחת משיניהן ועשאן של מתכת הרי אלו טמאין (שם שם ז). מסרק של פשתן שניטלו שיניו ונשתיירו בו שתים טמא (שם שם ח). כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן (אהל' ג ג). גלגל העין והשינים והלשון אינם פוסלין בפרה (פרה ב ב). היה רבו רופא ואמר לו רפא את עיני זו וסימאה, שיני זו ועקרה, שיחק בו ויצא בן חורין (תוספת' ב"ק ט ט). אל יגנוב אדם את שלו מבית הגנב שמא אף הוא יראה כגנב אלא משבר את שיניו ומוציא את שלו מידו (בן בג בג, שם ב"ק י לח). מעידין אנו שסימא פלוני את עין עבדו ואחר כך הפיל את שינו (שם מכות א ג). שן  תלושה וצפורן תלושה שוחטין בה (שם חול' א ו). שלא יאמר לו אמש היית עובד לבל קורס נבו, והרי חזירים בין שיניך, ואתה מדבר מילין כנגדי (מכילתא מסכתא דנזיקין יח). אבל אדם שעמל וחרש וזרע ונכש ועדר וכסה ובשעת הבציר בא שדפון והילקה, הרי שיניו קהות (ספרא בחקותי ה). שהבל המרחץ רע לשינים (ירוש' ע"ז ג ד). ועבד כנעני יוצא בשן ועין וראשי אברים שאינן חוזרים (קידוש' כד.). ואין מחתכין בה בשר ואין מחצצין בה שינים ואין מקנחין בה (חול' טז:). אין בדיקה לחולדה מפני ששיניה דקות וכו' מפני ששיניה דקות ועקומות (שם נו.). ופעם א' גער בו ומיראתו נפל ממנו שינו ונטלו אברהם ועשאן מטות שהן של שן (סופרים כא ט). ואל תבוש משיניך, שלא תאכל יותר מדאי (כלה רבתי ג). ואל יקללך לשונך ואל יבישך שיניך (שם ד). וחשש רבי את שיניו י"ג שנה (מד"ר בראש' לג). נכנס אליהו זכור לטוב אצל רבינו בדמותו של ר' חייא ונתן ידו על שינו ומיד נתרפא, למחר נכנס ר' חייא אצלו, אמר לו ר' אותה שינך מה היא עשויה (שם שם צו). מי יגור נגד שלג וברד וקור וחום, מי שהוא חזק כשן, ואין שן אלא לשון חזק כדכתיב מעיו עשת שן (שם במד' ג). יש אדם לווה ואינו פורע שאין הדניסטיס משבר שניו וגובה אותו (שם שם ט). בן טובים בעל קומה ושיניו נאות ושערו שחור וחוטמו נאה (שם שם יח). שלא בא (עשו) לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש וקהו שיניו של אותו רשע ונמסו כדונג, ומה תלמוד לומר ויבכו, אלא זה בוכה על צוארו וזה בוכה על שיניו (שם שה"ש, צוארך). אני עומד הייתי על הגזלן ומשבר את שיניו להוציא מתוכם את הגזל (פסיק' רב', אנכי אנכי, קנ.). שבכל יום היו אומות העולם מחרקין שיניהם ומרמזים בעיניהם ומנענעים בראשיהם ומפטירים בשפתותיהם (שם, שוש אשיש, קסג.). — *במשל, נתן אצבעו בין שִני פלוני, גרם בעצמו שפלוני ישך, כלומר שיעשה מעשה: האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא היפר לה וכו' הוא נותן אצבעו בין שיניה (ר' יהודה, ירוש' נדר' יא יג). המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות יוציא ויתן כתובה וכו' וקסבר ר"מ הוא נותן אצבע בין שיניה וכו' היא נתנה אצבע בין שיניה, לפיכך אם ירצה הבעל להפר יפר (כתוב' עא.). — *הלבין שנַים, במשמ' חִיֵּךְ, הסביר פנים: טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר ולבן שנים מחלב, אל תקרי לבן שינים אלא לבון שינים (ר' יוחנן, שם קיא:). — *שֵׁן של חלב, שן מן השנַים הראשונות של הילד הנושרות ומתחלפות: ואם שן עבדו וכו', שומע אני אפילו הפיל שן של חלב, תלמוד לומר עין, מה העין שאינה יכולה להחזיר, אף השן שאינה יכולה להחזיר (מכי' מסכ' דנזיקין ט). — *שֵׁן תּוֹתֶבֶת, שן שנקבעה בפיו של אדם במקום השן שנפלה: שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר (שבת ו ה). — *כרסה בין שִׁנֶּיהָ, תאור לאשה הרה: היאך מעידים על האשה שילדה, ולמחר כריסה בין שיניה (ר' דוסא, ר"ה ב ח). אף לזו יש עדים, שהרי כריסה בין שיניה (ר' יהושע, כתוב' יג:). — *שֵׁן במשמ' הנזק שהבהמה גורמת בשִׁנֶּיהָ: השן מועדת לאכול את הראוי לה (ב"ק א ד). כיצד השן מועדת, לאכול את הראוי לה וכו' (שם ב ב). ומה אם במקום שהקל על השן ועל הרגל ברשות הרבים שהוא פטור החמיר עליהם ברשות הניזק לשלם נזק שלם וכו' (ר' טרפון, שם שם ה). שלשה אבות נאמרו בשור, הקרן השן והרגל (ת"ר, ב"ק ב:). ובער זו השן (שם שם). מ"ש שן דיש הנאה להזיקו וממונך ושמירתו עליך וכו' (שם ג.). — *בית השִּׁנַּיִם, בין השִּׁנַּיִם, כנוי לחלק בערוַת האשה: והלא כל הטמאות שהיא מטמאה אינה מטמאה אלא עד בית השינים8, תני ר' זכיי עד בית השיניים ומבין השיניים ולפנים (ירוש' יבמ' ו א). — *ובפי הטבעת: המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו התחתונות נושרות (שבת פב.). המקנח בדבר שהאור שולטת בו שיניו נושרות (חול' טז:). — *שְׁנָנִים, מ"ר של שֵׁן במשמ' שן סלע וכד': הזיזין והגזריות והשובכות והשקיפים והסלעים והגהרים והשננים והסככות והפרעות שהן יכולים לקבל מעזיבה רכה (אהל' ח ב). — ובסהמ"א: בצפדינא פי' כאב שינים (ערוך ערך צפדינא). צפדינא, חולי השיניים (רש"י, ע"ז כח.). דרי, הן שורות השיניים (שם שם). ואם ירצה לשתות יכרסם בשיניו את הגלגל ויבלע וישתה (ספר חסידים תתתשסא). ומי שהראה שניו נתמעט מוראו (ר"י א"ת, מבחר הפנינים, שער הורות דרך ישרה). ולא (תצא אשה בשבת) בשן של זהב שמונחת על שן שחור או אדום שיש בשיניה (רמב"ם, שבת יט ז). ואם היתה השן עבה וגדולה אע"פ שלא התקינה ה"ז מתטמאת בפני עצמה (הוא, כלים א ג). הכהו על עינו וחסרה מאורה, על שנו ונדדה, אם יכול להשתמש בהם אינו יוצא לחירות ואם לאו יצא לחירות (הוא, עבדים ה ח). מה היא סבת השן הזקן אשר תצא ממכתש לחיו לעת זקנתו (ר"י זבארה, שעשועים י, דודזון, 120). ונהרוס בנייניהם ונקהה שיניהם (ר"י גיקטיליא, גנת אגוז ב, שבעה כוכבי לכת בגד כפרת). לנדנוד השנים ישים עליהם שב ומלח ועפצים שחוקים (ר"מ אלדבי, שבילי אמונה ד). שלא יקל עם הבריות ולא יחשוף השן תמיד (ר"א אזקרי, ס' חרדים ד, עא:). — ואמר המשורר: ויש אהב אשר כפו ספוקה בצרתך וצר שנו חרוקה (ר"ש הנגיד, ידידותך, הברמן ב, 56). מי יהרס שני כפירים שאגים לטרף שאר צאן אבדות נערו (רשב"ג, בימי יקותיאל, ביאליק-רבניצקי א, 58). ידידי העציבני זמני וחרק שן מאד עלי חריקה (רי"צ כלפון, נדיבותך, שעה"ש 27). ואלהּ מִסְּפֹר את כל נקביו אשר דומים לשני המגרה (ראב"ע, מעיל יש לי, כהנא א, 11). — ואמר המליץ: ואחריהם יבואו ארבעה שני עינים (אויגן צעהנע) שנים בלחי העליון אל שתי קצות שני החותכים וכן שנים בלחי התחתון ונקראו כן להיות מכון מושבם בפה מתחת העינים ויקראו גם שני הכלבים (הונדע צעהנע) (ר"ב לינדא, ראשית למודים א ט, מא:). והנה יצמחו עד ארבע שני מלתעות לארבע קצות הלחיים אשר יקראו שני הדעת9 (ווייזהייטס צעהנע) להיותם מאחרים לצמוח אצל אנשים עד הגיעם לעשרים שנה ומעלה (שם שם).