סנק

* 1, ממנו סָנַק, סִנּוּק.



1 [באשור' סַנַאקֻ, דחק ולחץ, ומזה קשר וחבר דבר לדבר, וגם הציק וגרם צער ויסורים (Del., Handw. 504). והוא שנק בארמ' ובערב' شنق שפרושו ביחוד קשר את הצואר, חנק.]

חיפוש במילון:
ערכים קשורים