ת"נ, — רוח סֹעָה, עזה, קשה, reissend; impétueux; rushing: אחישה מפלט לי מרוח סֹעָה1 מסער (תהל' נה ט). — ובסהמ"א: חון סוערה וסועה ומלשני הבליעה צאנך מלהפשיעה (יושב בסתר, סליח' יום ד עי"ת). פנאי יש לנעה ולסערה סועה ולרב לא שעה ידועה לפניים (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב, מן 22). — ומ"ר סוֹעִים, עפים במהירות כרוח סער: עלי סוסים כעב סועים וטשים ובמצחות וכובעים עגלים (ר"ש הנגיד, הלי תעש). — ובמשמ' שם, רוח סערה: אתה אל מסתתר מעולם וסביבותיך סעה וסער (אסף ג, לא ד). בית חזקו אשיותיו אמצו מאסריו נכונים עמדיו לא יירא מסעה וסער לב נכון בעשתנותיו כל חרדה לא תזעזענו (ב"ז ב"ס כב טז). מרעם ורוח מסועה וסער תנוט ארץ והרים ירגזון (שם מד יז).