ש"ז, סמ' סְפִיחַ, מ"ר סְפִיחִים, כנ' סְפִיחֶיהָ, — סְפִיחַ השדה, מה שצומח מהאדמה מבלי זריעה, מהבר שנפל מהשבלים בשנה הקֹדמת,  Nachwuchs (des Getreides); produit spontané; aftergrowth: את סְפִיחַ1 קצירך לא תקצור ואת ענבי נזיריך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ (ויקר' כה ה). יובל הוא שנת החמשים שנה תהיה לכם לא תזרעו ולא תקצרו את סְפִיחֶיהָ ולא תבצרו את נזריה (שם יא). אכול השנה סָפִיחַ ובשנה השנית שחיס ובשנה השלישית זרעו וקצרו (ישע' לז ל). — ובהשאלה: אבנים שחקו מים תשטף סְפִיחֶיהָ2 עפר ארץ (איוב יד יט). — ובתלמ': ספיחי חרדל מותרין שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה (ר' יהודה, שביע' ט א). אף על האילנות מתריעין על הספיחין בשביעית מפני שיש בהם פרנסה לעניים (תענ' יט:). — ובסהמ"א: ובשביעית תשמוט ספיחים ונזירים (רשב"ג, אמון יום זה, אזהר' לא:). ודע כי בזמן אין די להשיג ספיח קצרך אף כי שחיסו (הוא, בחר מהחלי). ואוחיל לאכול מגן אהביו שחיסים אם יצאוני ספיחיו (רמב"ע, דיואן 10, בודל'). ואם חלף ספיח האמונה הלא מידך נאכל סחישו (שם, הניאני זמן). בטל שגשג שוכן זבולי ספיחי ושחיסי יבולי סלסל שיר לאלי תסעד במזל עקרב נפתלי (סדר טל, הגדה מצוירה ומנקדה, כ"י בריט' מוז'). ירוו גיא וחוצות עם תלמים ויפריחו ספיחים עם גפנים (ד"ה יהודי מצרים וא"י ב', מן 76).