פ"ע, סֹרַחַת, סָרוּחַ, סְרֻחִים, סְרוּחִים, תִּסְרַח, — סָרְחָה היריעה על הכלי, היתה ארוכה ועֹדפת מהכלי ותלויה למטה:  חצי היריעה העדפת תִּסְרַח על אחורי המשכן והאמה מזה והאמה מזה בעדף בארך יריעת האהל יהיה סָרוּחַ על צדי המשכן מזה ומזה לכסתו (שמות כו יב-יג). — ובסהמ"א:  גידים המחוברין באוזן וכסורחין1 למטה ומשתנין ממקומן הוא מצטער מהם (ר' נחשון גאון, תשו' גאו' קדמונ', הוצ' קאססעל, מא:). וסרח העודף באות הרבתי יהיה סרוח על פני אורך השיטה ומלמטה (מנחם די לונזנו, אור תורה ב.) . — סָרוּחַ על מִטָּה וכדומ', מתפשט ושוכב לכל אֹרך המטה:  השכבים על מטות שן וּסְרֻחִים על ערשתם וכו' לכן עתה יגלו בראש גלים וסר מזרח סְרוּחִים (עמו' ו ד-ז). — ובתלמ':  אמר ר' אבהו מניין לאבל שמיסב בראש וכו' מר זוטרא אמר מהכא מרזח סרוחים מרזח נעשה שר לסרוחים (מו"ק כח:).— ואמר המליץ:  ואם יטעם לי טעם מעדנות שרים הסרוחים על ערשותיהם כטעם עוגת רצפים תחת צל רתם (רש"פ, ד' כוסות, כוס ישוע' א) . — גֶפֶן סֹרַחַת,  מתפשטת על הארץ:  ויצמח ויהי לגפן סֹרַחַת שפלת קומה (יחזק' יז ו). — ואמר המשורר: וגפן בלת כנף וסרחת ופריה קצירים לה אלי מים ובתהמות ובנשיה (ר"ש הנגיד, הבמות פליליה).

— הִפע', *הִסְרִיחַ, בינ' נק' מַסְרַחַת, — סחב וגרר בארץ: אם אדם משים עצמו כחיה זו שדורסת ואוכלת ואיכא דאמרי שמסרחת2 ואוכלת תלמודו מתקיים בידו ואם לאו אין תלמודו מתקיים בידו (עירוב' כד.) — עשה שיהיה סָרוּחַ, ואמר המליץ:  תעמוד על ראש הצריח ובקולך המר עלי תצריח יריעותי על פניך אסריח ובתוך  עפרי לקומתך אסריח (עזרא הבבלי, תוכח' מוסר פה:).

— הִתפ', °הִסְתָּרַח, — כמו קל, נעשה סָרוּחַ:  מהשתרע כמו מהסתרח מהותיר (מנחם, מחברת, שרע).