*, בינ' מְסַרְסֵר, — היה סִרְסוּר, תִּוֵּךְ בין שני בני אדם, vermitteln, Makler sein; être intermédiaire; to act as agent: זה אחאב בן קוליא וצדקיה בן מעשיה שהיו חוטאים בירושלים ולא דיים אלא משגלו לבבל היו מוסיפים חטא ומה היו עושין בירושלים היו נביאי השקר ולא הניחו אומנותן בבבל והיו מסרסרין זה לזה וכו'  (תנחומ' ויקר' י, בובר). וכן צדקיה היה מסרסר לאחאב וזה היה אומנותן כמה שנים (שם). עשו להם קלעים והושיבו בהן זונות ובידיהן כל כלי חמדה והיתה זקינה מסרסרת לילדה שהיתה זקינה בפנים מן החנות (שם בלק כז). — ובסהמ"א: ולא תתורו אחרי לבבכם כמו מתור הארץ הלב והעינים הם מרגלים לגוף מסרסרים לו את העבירות העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירה (רש"י, במד' טו לט). מעשים בכל יום שיש במקח אחד כמה סרסורים זה מסרסר ללוי וזה ליהודה (רא"ש, שו"ת קה א). ראובן תבע משמעון שיפרע לו דמי טרחו שסרסר וטרח בעדו בעסק מה (באר עשק פד). — ואמר המשורר: שפיפון לך כמהו הלך כאיש עני וגוע ושית יצר כמו בצר מסרסר הוא להרע (רמב"ע, מרי שגיון, הוצ' דוקעס 65). — ואמר הפיטן: אני חומה ושדי כמגדלות אותם סרסר נורא תהלות (מחז' איטל' א, צ:). שגיא כח עניים רואה סרסרני לך להניה הנלאה (שם). ירד סרסר אל מעביד יונה בחר מכל לאום חפש אותה פן אאביד מצרים מכל גוי ואום (שם קב:). יקיר ידידו נאמן לשולחיו כלל בהודו וסרסרו למפליחיו לאמר שלחו והקל טרחיו כי יי' דבר שלום (שם קכה.).