סוֹרֵר, ש"ז, מ"ר סוֹרְרִים, — מי שהוא סֹרֵר: שריך סוֹרְרִים וחברי גנבים (ישע' א כג). לא אוסף אהבתם כל שריהם סוֹרְרִים (הוש' ט יה). משל בגבורתו עולם עיניו בגויים תצפינה הַסּוֹרְרִים אל ירימו למו (תהל' סו ז). אך סוֹרְרִים שכנו צחיחה (שם סח ז). ואף סוֹרְרִים לשכן (שם יט). — ובסהמ"א: ויען הכהן ויאמר להם סוררים מה תחשב עזרת' להיכל יי' אשר שפכתם בו דם נקי לרוב (יוסיפון תסד). — ואמר הפיטן: כי הנה הסתו עבר שרי מופת נבראו מליצי ישר נקראו סוררים תמהו כראו (אהוביך, יוצ' שבת חוהמ"פ). — ואמר המשורר: דברי לך נאמן ולא ישנה אשר סוררים הרסו אני אבנה (ר"י הלוי, ירחם בך). סררים איך לא יישירו את מעבדם סחרים בזבול יעירו איה כבודם (ראב"ע, כל אשר יוכל). — ונק' סֹרֵרָה, סֹרֶרֶת: יד גברה על צוררה לא קצרה היא ניערה בם סוררה בי גערה (הוא, איפא בני). סוררת המחזקת במבושין ומעשר שני בלי לאכול באבלו (ר"י בר ראובן, אזהר' כו:). ותכלית הכתוב בשם ותולדות הסוררה הזאת שבא להבדיל בין זרעה ובין זרע רבקה הכשרה (פענח רזא, וירא יב.).