עִדִּית
* 1, עידית, ש"נ — אדמה טובה ומשֻבחת: לוף של ערב שביעית שנכנס לשביעית וכן בצלים הקיצונים וכן פואה של עידית בש"א עוקרין אותן במארופות של עץ וב"ה אומרים בקרדומות של מתכות שביע' ה ד. הניזקין שמין להם בעידית ובעל חוב בבינונית גיט' ה א. אחד נזקי אדם ואחד נזקי בהמה שמין להם מן העידית תוספת' ב"ק א א. — ובהשאלה, מֻבחר, ואמר הפיטן: סככתני בלילה היא יהודית סודה ברוך וטעמה עדית סוחרה לעמה וליון לפידית ר' יוסף בר שלמה, אודך כי אנפת, שבת א חנוכ'.
1 [כן בארמ' ופרשוהו מלשון עדי ותכשיט, וזה רחוק. והנכון כדעת קוהוט שהוא כמו הערבי עַדִ'יַה عذية, ארץ טובה ומבריאה, מן עד'א عذا, היתה הארץ, האויר, בריאה; ועי' גם S. Fränkel, Beiträge z. Assyriol. I, 76.