ש"ז, סמ' עֲפַר, כנ' עֲפָרֵךְ, עֲפָרוֹ, עֲפָרָהּ, עֲפָרָם, מ"ר *עֲפָרוֹת, סמ' עַפְרוֹת, °עֲפָרִים, — א) עצם החמר שממנו מרכב גוף האדמה: וייצר יי' אלהים את האדם עָפָר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים (בראש' ב ז). על גחנך תלך וְעָפָר תאכל כל ימי חייך (שם ג יד). בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה כי ממנה לקחת כי עָפָר אתה ואל עָפָר תשוב (שם יט). ושפכו את הֶעָפָר אשר הקצו (מהבית שהרסו) אל מחוץ לעיר וכו' וְעָפָר אחר יקח וטח את הבית (ויקר' יד מא-מב). ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית (שם מה). ושפך את דמו וכסהו בֶּעָפָר (שם יז יג). ומן הֶעָפָר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים (במד' ה יז). יתן יי' את מטר ארצך אבק וְעָפָר (דבר' כח כד). ויעלו עָפָר על ראשם (יהוש' ז ו). ותאכל (האש) את העלה וכו' ואת הֶעָפָר ואת המים אשר בתעלה לחכה (מ"א יח לח). אם ישפק עֲפַר שמרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי (שם כ י). וירץ משם והשליך את עֲפָרָם אל נחל קדרון (מ"ב כג יב). ורותה ארצם מדם וַעֲפָרָם מחלב ידשן (ישע' לד ז). ונהפכו נחליה לזפת וַעֲפָרָהּ לגפרית (שם ט). יתן כֶּעָפָר חרבו כקש נדף קשתו (שם מא ב). התנערי מעָפָר קומי שבי ירושלם (שם נב ב). ונחש עָפָר לחמו (שם סה כה). כי דמה בתוכה היה על צחיח סלע שמתהו ולא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עָפָר (יחזק' כד ז). ושחתו חומות צר והרסו מגדליה וסחיתי עֲפָרָהּ ממנה (שם כו ד). ואבניך ועציך וַעֲפָרֵךְ בתוך מים ישימו (שם יב). בבית לעפרה עָפָר התפלשתי (מיכ' א י). ילחכו עָפָר כנחש (שם ז יז). הוא לכל מבצר ישחק ויצבר עָפָר וילכדה (חבק' א י). ושפך דמם בֶּעָפָר ולחמם כגללים (צפנ' א יז). ותבן צור מצור לה ותצבר כסף כֶּעָפָר וחרוץ כטיט חוצות (זכר' ט ג). מה בצע בדמי ברדתי אל שחת היודך עָפָר היגיד אמתך (תהל' ל י). כי הוא ידע יצרנו זכור כי עָפָר אנחנו (שם קג יד). ויקרעו איש מעלו ויזרקו עָפָר על ראשיהם (איוב ב יב). לבש בשרי רמה וגוש עָפָר עורי רגע וימאס (שם ז ה). זכר נא כי כחמר עשיתני ואל עָפָר תשיבני (שם י ט). שק תפרתי עלי גלדי ועללתי בֶעָפָר קרני (שם יו יה). אם יצבר כֶּעָפָר כסף וכחמר יכין מלבוש (שם כז יו). ברזל מֵעָפָר יקח ואבן יצוק נחושה (שם כח ב). בצקת עָפָר למוצק ורגבים ידבקו (שם לח לח). ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון העלו עָפָר על ראשם (איכ' ב י). הכל היה מן הֶעָפָר והכל שב אל הֶעָפָר (קהל' ג כ). ורבים מישני אדמת עָפָר יקיצו (דני' יב ב). — ודבור עָפָר וָאֵפֶר: הנה נא הואלתי לדבר אל אדני ואנכי עָפָר ואפר (בראש' יח כז). הרני לחמר ואתמשל כֶּעָפָר ואפר (איוב ל יט). על כן אמאס ונחמתי על עָפָר ואפר (שם מב ו). — ובהרחבה, נרדף עם ארץ, אדמה: אבנים שחקו מים תשטף ספיחיה עֲפַר ארץ (שם יד יט). מקים מֵעָפָר דל מאשפת ירים אביון (ש"א ב ח). יען אשר הרימתיך מן הֶעָפָר ואתנך נגיד על עמי ישראל (מ"א יו ב). בוא בצור והטמן בֶּעָפָר (ישע' ב י). ובאו במערות צרים ובמחלות עָפָר מפני פחד יי' (שם יט). ומבצר משגב חומתיך השח השפיל הגיע לארץ עד עָפָר (שם כה יב). הקיצו ורננו שכני עָפָר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל (שם יט). והיה כאוב מארץ קולך וּמֵעָפָר אמרתך תצפצף (שם כט ד). רדי ושבי על עָפָר בתולת בת בבל שבי לארץ אין כסא בת כשדים (שם מז א). ירדף אויב נפשי וישג וירמס לארץ חיי וכבודי לֶעָפָר ישכן (תהל' ז ו). לפניו יכרעו כל יורדי עָפָר (שם כב ל). כי שחה לֶעָפָר נפשנו דבקה לארץ בטננו (שם מד כו). כי לא יצא מֵעָפָר און ומאדמה לא יצמח עמל (איוב ה ו). כי עתה לֶעָפָר אשכב ושחרתני ואינני (שם ז כא). אם יזקין בארץ שרשו וּבֶעָפָר ימות גזעו (שם יד ח). ואני ידעתי גאלי חי ואחרון על עָפָר יקום (שם יט כה). ושית על עפר בצר (שם כב כד). — וכנוי לגוף האדם בנגוד להרוח: וישב הֶעָפָר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה (קהל' יב ו). — ב) עָפָר שהודק ונעשה כמו אבק, Staub; poussière; dust: ושמתי את זרעך כַּעֲפַר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עֲפַר הארץ גם זרעך ימנה (בראש' יג יו). נטה את מטך והן את עֲפַר הארץ והיה לכנם (שמות ח יב). מי מנה עֲפַר יעקב (במד' כג י). ואשחקם כַּעֲפַר ארץ כטיט חוצות אדקם (ש"ב כב מג). מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן וכל בשלש עֲפַר הארץ (ישע' מ יב). אפים ארץ ישתחוו לך וַעֲפַר רגליך ילחכו (שם מט כג). וימטר עליהם כֶּעָפָר שאר וכחול ימים עוף כנף (תהל' עח כז). כי אתה המלכתני על עם רב כַּעֲפַר הארץ (דהי"ב א ט). — עַפְרֹת זהב, עפר שיש בו רסיסי זהב: מקום ספיר אבניה וְעַפְרֹת זהב לו (איוב כח ו). — ג) כמו אֵפֶר, Asche; cendres; ashes: ולקחו לטמא מֵעֲפַר שרפת החטאת (במד' יט יז). ואשרף אתו (את העגל) באש ואכת אתו טחון היטב עד אשר דק לְעָפָר ואשלך את עֲפָרוֹ אל הנחל (דבר' ט כא). וישרף אתה (את האשרה) בנחל קדרון וידק לְעָפָר וישלך את עֲפָרָהּ על קבר בני העם (מ"ב כג ו). — ובתו"מ: הבונה גדר בינו ובין רה"ר מותר להעמיק עד הסלע מה יעשה בעפר צוברו ברשות הרבים ומתקנו (ר' יהודע, שביע' ג י). המבקיע בזית לא יחפהו בעפר אבל מכסה הוא באבנים או בקש (שם ד ה). נוטל עפר מתחתיה ונותן כדי שיראה על פני המים (סוט' ב ב). מי יגלה  עפר מעיניך ר' יוחנן בן זכאי וכו' (ר' יהושע, שם ה ב). מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון שלא יכולת לעמוד בציוויך אפי' שעה אחת (מד"ר בראש' כא). אבניו (של בית סמוך לבית ע"ז) עציו ועפרו מטמאין כשרץ (ע"ז ג ו). לפי שעפרו של הר קל ושל בקעה שמן (ספרי דבר' לט). כשם שבין זהב לעפר כך בין דורינו לדורו של אבא (ר' ישמעאל, ירוש' גיט' ו ט). מרבה אני את אלו שהן מין עפר ומוציא אני את אלו שאין מין עפר (חול' פח:). עפר זכר אדמה נקבה היוצר הזה מביא עפר זכר ואדמה נקבה כדי שיהיו כליו בריאין (ר' הונא, מד"ר בראש' יד). אלו הרגני אמרפל לא הייתי עפר ואילו שרפני נמרוד לא הייתי אפר (שם מט). ונחש עפר לחמו למה שהוא הוריד הבריות לעפר (שם צה). כאישית זו שאינה מספקת לראות שמש עד שהיא חוזרת לעפר (שם נא). מפני מה אמרה תורה הבא עפר לסוטה זכתה יוצא ממנה בן כאברהם אבינו וכו' לא זכתה תחזור לעפרה (ר' מאיר, שם במד' ט). אמר להם רבותי עפר אני תחת כפות רגלכם אומר לפניכם ד"א (שם ויקר' ב'). אמרתי להן רבותיי עפר אני תחת רגליכם אומר אני לפניכם דבר אחד אמרו לי אמור (סדא"ר ב, רמא"ש 9). — ועֲפַר הקבר: מיד הולכין צדיקים ועומדין על עפרם של רשעים ומבקשין עליהן רחמים והקב"ה מעמידן מעפרן על רגליהם (שם 15). — עָפָר לבן, שחור: ומרביצין בעפר לבן (ר' שמעון, שביע' ב י). במה דברים אמורים באילו העושין בעפר שחור אבל באילו העושין בעפר לבן כונס את גורנו ומסתלק (ר' נחמיא, תוספת' ב"מ ח כז). והן עפר לבן לא במרווחין היא (ירוש' מו"ק א ג). — וסמ': אין הבעל מיפר שלא מצינו שועל שמת בעפר פיר (ר' אדא בר אהבה, כתוב' עא:). ועי' פיר. — עפר כסוי לא מנה מפני שהוא הכשר מצוה ואין ממנו הנאה (מד"ר במד' ט). ג' צריכין שיראו עפר סוט' ואפר פרה ורוק יבמה (שם). — ובמשמ' אבק: יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם (יוסי בן יועזר, אבו' א ד). — וכמו אפר: רואים עפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח (מד"ר בראש' צד). — ובסהמ"א: וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו (רמב"ם, שמיטה ויובל א ח). ורוחץ (אדם) ידיו בעפר הפירות וכיוצא בו ובלבד שלא יתכוין להשיר השער (הוא, שבת א ה). וזה שנוהגים לתת עפר ארץ ישראל בקבר מצאתי אני המחבר עיקרו בירושלמי וכו' (ר"י מוינה, אור זרוע ב, אבילות, פה::). וכן הדין בתרנגולים שהדסו והעלו עפר או צרורות ושברו כלים (הלבוש, נזקי ממון שצ ד). אם הית השומירה עפר שנפרך אסור וכו' או הגדר [הוא] כמו גדר [דעלמא] ועפר כותש על גביו (ר"י בן מלכי צדק, כלא' ה ג). כמו מה שהתפרסם מהזיות הגורל אשר יקראום חכמת העפר (רלב"ג, אסת' ג ז). עפר בורית (זייפען ערדע) מראיהו לבן שחרחורת (לינדא, ראש' למודים א ח). עפר החצץ וכו' אינו מתרכך במים ואינו משתנה לסיד ע"י האש (שם). עפר הטורקי וכו' מראיהו לבן ויתקשה כאשר ייבש (שם). — ואמר הפיטן: קמתי על כן בקהל אשוע מבקש צדקה חנם רוגש בבית הועד ומתכפש בעפר (ר' בנימין בר זרח, אקום חצות, סליח' שחר' יוכ', מחז' איטל' ב, קט.). — ואמר המשורר: ומי יתנני על כנפי נשרים עד ארוה בדמעתי עפרך ויתערב (ר"י הלוי, יפה נוף). יי' שוכן גוש עפר יקימנו ונחלתו תשפר זרע יעבדנו יסופר (ראב"ע, אצילים אנשי תושיות). ןמה נפלאה חכמה בארבע יסודותיו והם אש והרוח ומים והעפר (הוא, בשם אל אשר אמר). גברה עלי תאות העפר האדום ואני עוצר נפשי ממנו (ר"י זבארה, שעשוע' ח, דודסון 90). ושמה נהרות מושבות גבירות וכל עפרה נעימה והדורה (עמנו', מחב' ח). — פסקו למשחו ביין שרף ובעפר השרפה ובגפרית והדליקום לכלותו (שבתי סופר, סליח' כ"י שנת ש"ץ, השחר ב, 152). — ומ"ר *עֲפָרוֹת: שהיו בקיאים בעפרות כנחשים (מד"ר בראש' כו). — ובסהמ"א: אי אפשר שיהיה צורת האדם מורכבת בחומר עבור יותר מחומר האדם ורב לו עפרות בהרכבתו מהיסודות כנגד חומר הגלגלים וצבאם (ר"י בר' אנטולי, מלמד התלמיד', ק:). — *עַפְרֹות זהב: ומן העפר זה היה עפרות הזהב אשר טחן (משה) (מד"ר במד' ט). — ובסהמ"א: ראובן קנה צרור א' מעפרות זהב מערבי אחד והראהו לצורף אומן אחד (תשב"ץ ב קעד). ולא יזרוק עפרות זהב על האותיות שכתב העליון נקרא כתב ומבטל כתב התחתון (הלבוש, או"ח לב ג). —  ואמר הפיטן: זכר ראש עפרות ותולדות ספורות רשום ספורות למספר חול יזכר (ר"א הקליר, זכר תחלת, מוסף ר"ה א). — ואמר המשורר: וכל יום תלחך מנעלי העפרות ( רשב"ג, התלעג לאנוש, JQR. 70, 1913). שניהם (אש ומים) מוסר נשקו ורוח אש נושבת עפרות למים יוצקו לכבות אור להבת (ר"י א"ת, תק' מדה"נ לרשב"ג יט). יודו אורות מאין לשון חסד גמל אתם גשם כי הוציאם מעפרותם ולאט גדל להם גשם (רמב"ע, הגביר נכפלו באורך). כל איש עשר אחר עפרות תבל לצבר לבו פנה (יוסף בן סהל, איכה יועם, שער השיר 86). הוא החי באין עפרות תבל והוא העשה והוא הסבל (ר"י הלוי, מי כמוך עמקות גלה). מעט מאלהים חסרהו הכי הם לעד בחיים והוא עפר וישוב לעפרותיו (ראב"ע, בשם אל אשר אמר). יחיה את מיתיו ישני עפרותיו מחכי אמרותיו (עמנו', חרוזים על יג עקר' JQR. NS. V. 540). — ועֲפָרִים, ואמר הפיטן: קו עליהם נטית וכגבינה אותם הקפאת וכל עפרים במדה כלתה וכל הרותם בפלס שקלת (תוספ' ותקונ' לרסע"ג 24). קום ועלה אל הר העברים וטמון גולם בעפרים בך לעתיד עם כמהים יגידו פועל אלהים (ר' שמאול, על משה ארגז ואהים, פיוט' לש"ת, סמא"צ, תרעא.). — ואמר המשורר: בחכמתי אוריד מנחם לעפרים הלא יגעה רוחו בהבלו ובשיחו (תלמידי מנחם, הניבותי ניבך, שטרן 16). וגם נהרו אליו ואל טוב מפעליו ותחת כף רגליו ילחכו העפרים (הם, לגבור בתעודה). וכל טנף רחץ ותנינים לחץ וראשימו מחץ ודשם בעפרים (תלמידי דונש, את מי חרפת, שטרן 11). בעפרים ישכנו ובנצורים ילינו (ר"י אבן גיאת, יה כל, שער השיר 17). ודם על יבשה תכסה בעפרים (רשב"ג, אמון יום, אזהר'). לאיש קץ בחייו וכל מאוייו לגלל לחייו במבחר עפרים (ר"י הלוי, היוכלו פגרים). היהודים האמללים אשר מאהבתך חולים מתאבליך ונוגיך החננים את עפריך (הוא, ירושלים למוגיך). מה לבן ימים ספורים אחרי נצח נצחיו כשחקים מעפרים גבהו מנו ארחיו (הוא, אמרות האל). ובעודי באחת עריה ובשער משעריה אחונן עפריה ומרעה עפריה ראיתי אנשים נקבצים וכו' (ר"י חריזי, תחכמונ' יא). ויאבדו הפגרים בעפרים ולעד ישכנו מדבר ישימות (הרימותי, דברי חפץ 27). — יצר אנוש מגוש ועל כל חי הקימו מושל בכל חיות ברואות מעפרים (ר' מנחם גיצני, אגר' לעקילס הגר, לקו"ק נספח' 55). — ודעה כי לו אלף תחיה סופך לבא תוך העפרים וזכור את יום דין האיום אין בו פדיום גם כופרים (ר"מ אלדבי, ש"א ז, צז.). והעפרים האלה (טיט אדומי וכדומה) אינם מצויים אצלינו (נרבוני, או"ח בקדחת מגפית, כ"י ביהמ"ד שכטר).