פ"ע, עֹרְקִים, — עָרַק למקום, ברח שמה, הלך לו שמה: בחסר ובכפן  גלמוד הָעֹרְקִים1  ציה אמש שואה ומשאה  (איוב ל ג). — ובמדרש: כשהיה דוד נלחם היה זורק והורג שמונה מאות איש בזריקה אחת וכו' היה (דוד) מתגאה וכו' מה עשה לו הקב"ה זימן לו צבי אחד עורק לפניו וכו' (מדרש גולית הפלשתי, ביה"מ ילינק ד, 140). — ובסהמ"א: ומהמושבות זכי האויר אשר בהם דבקו ומרוב הון שקבצו וחטפו וגנבו וערקו האם נמצא באחד מהם שהוליך עמו דבר לקבר (ר' אליהו הכהן, שבט מוסר א, ג:). אנשי הון הריקה ועל ערבתם מארצם ערקו (ב"ז ב"ס כט יט). ולזאת לבבי בחיל נמס ונדבה וגם יסוג לאחור ביד בושה ועורקת (ר' שמואל ארקוולנטינדו, ערוג' הבשם לב, קיה:). — ואמר המשורר: ואנשי לב מטו והיום נמעטו אבל שמנו בעטו אשר ציה עורקים (ראב"ע, נדוד הסיר). ועת הם יחשבו רוץ לפדות מהפדות ערקו (עמנו' פרנסיס, צבי מודח, קובץ על יד ב, 109). — ופ"י, כמו הפע': נשמר לדורות נוגשים לה ערק ויי' עליהם יצא כברק (גנזי שכטר ג, דודסון 60. 

— הִפע', °הֶעֱרִיק, — עשה שיָנוס, הבריח: כי גם בלילה לא ישכבו אך ירדפוהו ויעריקו את איוב (ר"ת, תשו' דונש והכרע' ר"ת, עורקי). — ואמר הפיטן: חלד האריק חור הזריק חץ המריק חלף מעריק (ר' שלמה הבבלי, אל נשא, יוצ' שבת בראש'). — ובמשמ' אויב, ואמר המקונן: מפה ומפה הביא עלי מעריק ובלעגי מעוג שני צר החריק (ר"א הקליר, איכה תפארתי, קינ').