סמ' עֲשַׁן, עֶשֶׁן, כנ' עֲשָׁנוֹ, עֲשָׁנָהּ, מ"ר *עֲשָׁנִים, — א) מה שעֹלה למעלה כמו ענן שחור מכל דבר בֹער באש, כמו עץ וכיוצא בזה, Rauch; fumée; smoke: ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עָשָׁן ולפיד אש (בראש' יה יז). ויעל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הכבשן (שמות יט יח). וימהרו ויציתו את העיר באש ויפנו אנשי העי אחריהם ויראו והנה עלה עֲשַׁן העיר השמימה (יהוש' ח יט-כ). והמועד היה לאיש ישראל עם הארב (הרב)1 להעלות[ם]2 משאת העשׁן מן העיר (שפט' כ לח). והמשאת החלה לעלות מן העיר עמוד עָשָׁן (שם מ). ותצת בסבכי היער ויתאבכו גאות עָשָׁן (ישע' ט יז). לילה ויומם לא תכבה לעולם יעלה עֲשָׁנָהּ (שם לד י). ענן יומם וְעָשָׁן ונגה אש להבה לילה (ישע' ד ה). והבית ימלא עָשָׁן (שם ו ד).  כמץ יסער מגרן וּכְעָשָׁן מארבה (הוש' יג ג). דם ואש ותמרות עָשָׁן (יוא' ג ג). והבערתי בֶעָשָׁן רכבה (נחו' ב יד). מי זאת עלה מן המדבר כתימרות עָשָׁן מקטרת מר ולבונה מכל אבקת רוכל (שה"ש ג ו). — כלה בֶעָשָׁן: כי רשעים יאבדו וכו' כלו בֶעָשָׁן כלו (תהל' לז כ). כי כלו בֶעָשָׁן ימי ועצמתי כמוקד נחרו (שם קב ד). — נמלח כֶּעָשָׁן: כי שמים כֶּעָשָׁן נמלחו והארץ כבגד תבלה (ישע' נא ו). — כהנדף עָשָׁן תנדף כהמס דונג מפני אש יאבדו רשעים מפני אלהים (תהל' סח ג). —  ומשל: כחמץ לשנים וּכֶעָשָׁן לעינים כן העצל לשלחיו (משלי י כו). — ובהשאלה, לאדי ההבל שיוצא מהפה, מהאף של בע"ח: מנחיריו (של הלויתן) יצא עָשָׁן כדוד נפוח ואגמן (איוב מא יב). —  עָשָׁן באפו, כַּעַס וחרון: ותגעש ותרעש הארץ מוסדות השמים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו עלה עָשָׁן באפו ואש מפיו תאכל (ש"ב כב ח-ט). העם המכעסים אתי על פני תמיד וכו' אלה עָשָׁן באפי אש יקדת כל היום (ישע' סה ג-ה). — עָשָׁן בא, צרה גדולה, אויב: הילילי שער זעקי עיר נמוג פלשת כלך כי מצפון עָשָׁן בא ואין בודד במועדיו (ישע' יד לא). — ובתלמו': חמשה דברים נאמרו באש של מערכה רבוצה כארי וכו' ואינה מעלה עשן (יומ' כא:). במוצאי יו"ט האחרון של חג הכל צופין לעשן המערכה נוטה כלפי צפון וכו' (ר' יצחק בר אבדימי, שם). — ומ"ר עֲשָׁנים: והיו ב' העשנים מתאבכין ועולין לשמים (פסיק' רבת' כט-ל). — ובמשמ' פיח: כל העשנים יפין לדיו ושמן זית מן המובחר (רב שמואל בר זוטרא, שבת כג.). — ובתפלה: והרשעה כלה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ (ובכן תן פחדך, ר"ה). — ובסהמ"א: בעל הכימיא"ה צריך למעשים ולמלאכות לא ישלם לו חפצו זולתם ואפשר שימיתיהו ריחם ועשנם (ר"י א"ת, חו"ה, הבטחון, פתיח').  שאין עשן בלא אש (ר"ש א"ת, יקוו המים ח, 34). משל לעשן העולה מן הקדירה כשיעלה למכסה יזלו מיד מים (רד"ק, סה"ש, אוד). בעלות העשן נודע האש ושכל אנוש בשיחתו (ב"ז ב"ס כ"ז ה). — ובמשמ' הבל ואד של הגוף, Dunst; vapeur; vapour: והעשן היוצא והוצרך לבער מותרי המזונות אל כלים מכוחות דוחות (ר"י א"ת, הכוזרי ב כו). שאם יהיה הראש קרוב מאד לחזה ולא היה דבר מפסיקו היה קיטור הלב ועשנו חם מאד ועבי הצואר מרחיק זה מזה והחום מתקרר ויהיה מזוג ברוחק המקום ודם העשן העבה מזדכך ונחלש ברוחק המקום (ר"י בן זבארה, שעשוע' ט, דודסון 107). האדם כשתבואהו מהומה גדולה יחשכו עיניו ולא יכול לראות מפני עיכור רוח הראות ועשן האנחות העולה לראשו (ר"י חריזי, מו"נ ב ל). אם יארך איש לנום ולישן ראשו ימלא ליחות ועשן (שלמה רופא ברגויש, תרג' חרוזי אבן סינא). כשהאדם עמל ומתנועע עשן האצטומכא מתפזר ויוצא דרך נקבי הגוף (המאירי, פי' משלי יט, ד"ה עצלה). ורצוני באמרי עשן לא עשן האש אלא אידים יבשים (ראב"ד, אמו"ר 44). — ומ"ר: הבל הם עשנים עולים אל מוחם המזוהם ממרה שחורה המחליאה אותם (ר' זרחיה הלוי, או"נ ב, 128). אדמימות העננים והירח וכו' אינו אלא אות רבוי העשנים היבשים באויר (ר"ט כ"ץ, מעשה טוביה, עול' הגלגל', נה.). כי האד העשני הנכנס שם כבר נתך ונפסד ועולה אל המוח עם יתר העשנים ונמוח שם (אבי הרלב"ג, שעה"ש ט, לב:). אמר אפלטון בספרו כי הבורא נתן הצואר בין החזה והראש לבל תשחת הנפש האלהית ואשר יסודה ושרשה במוח הראש מקטורי הלב ומעשניו (שם לג:). והעכול השלישי הוא באברים ומותריו הם הזיעה והעשנים היוצאים מהם (שם לח.). שערות הראש הם נולדים ממותר העשנים העולים מן הלב דרך הקנה והם מלחיות אישות שאינן נרגשות (ר"מ אלדבי, ש"א ד, מד::). אמנם בראש האשה לא נמצ' כי אם תפירה אחת עגולה וכו' לפי שהיא קרה אין לה כל כך עשנים כאיש ולכן די לה בעגולה אחת להוציא העשן ההוא (שם, מה:.). לפי שמרוב חמימותו מעלה עשנים ואדים עבים ונאים בלתי מבושלים אל המוח ומחשיכין אור השכל (שם עז::). — ואמר הפיטן: למה תהיה כבשושנים מבעיר עשנים זכור ברית ראשונים בטל מברך השנים (ר"א הקליר, זכור איכה, קינ'). ימינך טפחה אותם על תהו ועמודיהם ירופפו ויתמהו מגערתך בעודם וכעשן תמלחם באחרית (רסע"ג, תפל' שחר', רע"ג א, סד:). וממעל הורדו בבערת עשנים (אשיחה, יוצ' שבת ד' אחה"פ). עשן גאות תתאבך ורקב יעלה על גבך והוא ימשול בך (ר' משה בר' חייה, את פני מבין, סליח' יוה"כ). — ואמר המשורר: נפש אשר עלו שאוניה אנה תשלח רעיוניה תהמה ותדמה כעלות אש שיעלו תמיד עשניה (רשב"ג, נפש אשר). לך תשפך דמעיה כנסך ואנחתה מקום עשן קטרתה (הוא, לך נפשי תספרי). לולי בת הגפנים כסה על הלב עשן היגונים ופנו אלינו הששונים ערף ולא פנים (ר"י חריזי, תחכמונ' כז). נעורים עת כלות ככלות עשנים ויחולו להראות זקונים (רש"ט פלקירא, המבקש יא). עוד לא החליפו בתימו שרף לדשן את אור שמשם עוד הקדירו משאת העשן (יל"ג, מלחמות דוד בפלשתים א ספ' ו, 4).