כנ' עֶשְׂבָּם, מ"ר סמ' עִשְּׂבוֹת, *עֲשָׂבִים, — צמח דק וירֹק שגדל בשדות מאליו ומשמש מאכל לבהמה וגם לאדם, צמח,  Gras, Kräuter; herb(e), herbage, במשמ' שם קבוץ: הנה נתתי לכם את כל עֵשֶׂב זרע זרע אשר על פני כל הארץ (בראש' א כט). ונתתי עֵשֶׂב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת (דבר' יא יה). גפרית ומלח שרפה כל ארצה לא תזרע ולא תצמח ולא יעלה בה כל עֵשֶׂב (שם כט כב).  יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דשא וכרביבים עלי עֵשֶׂב (שם לב ב). ופראים עמדו על שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי אין עֵשֶׂב (ירמ' יד ו). בפרח רשעים כמו עֵשֶׂב ויציצו כל פעלי און להשמדם עדי עד (תהל' צב ח). מצמיח חציר לבהמה וְעֵשֶׂב לעבדת האדם להוציא לחם מן הארץ (שם קד יד). ויאכל (הארבה) כל עֵשֶׂב בארצם ויאכל פרי אדמתם (שם קה לה). וימירו את כבודתם בתבנית שור אכל עֵשֶׂב (שם קו כ). נהם ככפיר ועף מלך וכטל על עֵשֶׂב רצונו (משלי יט יב). — עֵשֶׂב השדה: וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עֵשֶׂב השדה טרם יצמח (בראש' ב ה). וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת עֵשֶׂב השדה (שם ג יח). ויהי ברד בכל ארץ מצרים על האדם ועל הבהמה ועל כל עֵשֶׂב  השדה (שמות ט, כב; גם שם י יה). וישביהן קצרי יד חתו ויבשו היו עֵשֶׂב שדה וירק דשא (מ"ב יט כו). יתן להם לאיש עֵשֶׂב  בשדה (זכר' י א). — עֵשֶׂב הארץ: ויאמר יי' אל משה נטה ידך על ארץ מצרים בארבה ויעל על ארץ מצרים ויאכל את כל עֵשֶׂב הארץ (שמות י יב, גם שם שם יה). והיה אם כלה לאכול עת עֵשֶׂב  הארץ (עמו' ז ב). ויציצו מעיר כְּעֵשֶׂב הארץ (תהל' עב יו). וידעת כי רב זרעך וצאצאיך כְּעֵשֶׂב הארץ (איוב ה כה). — דשא עֵשֶׂב: ויאמר אלהים תדשא הארץ דשא עֵשֶׂב  וכו' ותוצא הארץ דשא עֵשֶׂב  מזריע זרע (בראש' א יא-יב). — ירק עֵשֶׂב: ולכל חית הארץ וכו' את כל ירק עֵשֶׂב לאכלה (שם ל). כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עֵשֶׂב  נתתי לכם את כל (שם ט ג). — יָבֵשׁ הָעֵשֶׂב: עד מתי תאכל הארץ וְעֵשֶׂב  כל השדה ייבש (ירמ' יב ד). ימי כצל נטו ואני כָּעֵשֶׂב איבש (תהל' קב יב). — הוביש עֵשֶׂב: אחריב הרים וגבעות וכל עֶשְׂבָּם הוביש (ישע' מב יה). — ובמדר': אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדול (ר' סימון, מד"ר בראש' י). פעמים שעושה (מטר) בזכות איש אחד בזכות עשב אחד בזכות שדה אחד (שם ויקר' לה). — ובסהמ"א: עשב הנקרא בלשון ארם ארייא ובלשון יון כמומילון והוא כמו קוץ ושפל הוא מכל הקוצים כי לא הרבה יגדל כי קרובה ניצתו לארץ (אסף 78:). ס"א פטסים פי' עשב ששמו יבלא ובלשון קודש (חצובה) (ערוך ערך יבל). לא דשא לשון עשב ולא עשב לשון דשא (רש"י, בראש' א יא). מלת דשא צמחים ומלת עשב הוא פרטי (רדב"א, לקו"ק, נספח' 107). לא יתכן לאמר תעשיב יען דשא הוא הקטן הצומח ועשב הוא הגדול המזריע (רמב"ן, פי' בראש' א יא). דשא והוא עשב בלתי נזרע (ר"י אברבנאל, פי' בראש' ד"ה ואחר ביאור). סלקא וכרפס ועשב יהודי והנדבי (קאנון ג יד ד יב). ויערב עמו (עם השמן) עשב יהודי (קבוצי גלינוס ב, כ"י פריז). עשב הטחול (ר"י צהלון, אוצה"ח ט ד, עד::). עשב הזכוכית (יוסף וידאל, גרם המעלות, רפואות, כ"י פריז). — ואמר הפיטן: טיעת עצי עשב ישאו היום מזבח להסב (ר"א הקליר, אימתני בחיל, יוצ' א סוכ'). ולבו גס בו ידע סיג סבו וסר באוכל עשבו עד שהמלך במסבו (ר' שלמה הבבלי, אור ישע, יוצ' ב פסח). — ומ"ר עִשְּׂבוֹת: גלה חציר ונראה דשא ונאספו עִשְּׂבוֹת הרים (משלי כז כה). — ובסהמ"א, ואמר המשורר: וזרע אשר נזרע וכל עץ אשר נטע וכל דשני ארץ ושיחיו ועשבותיו (ראב"ע, בשם אל אשר אמר). — ומצוי בתו"מ, מ"ר עֲשָׂבִים: בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שלו וכו' (שביע' ד א). המלקט עשבים לחים עד שייבש המתוק (שם ט ו). אין טומנין לא בגפת וכו' ולא בעשבים בזמן שהן לחין (שבת ד א). המוציא וכו' עשבים כמלא פי גדי וכו' (שם ז ד). המלקט עשבים אם לתקן כל שהן אם לבהמה כמלוא פי גדי (שם יב ב). אין מלקטין עשבים מגבי הזבל אבל מלקטין הימנו קישושות (תוספת' שביע' ב יד). (מצא) טלית מונחת בצד הגדר וכו' וחמור רועה בין העשבים אין זו אבידה (שם ב"מ ב יט). עשבים שתלשן והניחן בחלון וכו' הרי אלו ממעטין (שם אהיל' יד ו). שהתכלת דומה לים והים דומה לעשבים ועשבים דומין לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד (ירוש' ברכ' א ה). קצר לצורך עשבים חייב משום קוצר (שם שבת ז ב). היתה (בהמה) מהלכת ופולטת עשבים מהו (ר' ירמ', שם ב"ק א א). תלתן שהעלת מיני עשבים אין מחייבין אותו לנכש (שם ב"ב ה א). ארבעה מלקטין עשבים מ"מ ובלבד שלא ישרשו (ר' לעזר, שם). אלו זכית היית נוטל עשבים מתוך גן עדן וטועם בהם כל מעדנים שבעולם עכשיו שלא זכית ואכלת את עשב השדה (מד"ר בראש' כ). ההרים מעלין עשבים והצדיקים יש להם מעשים טובים (שם ויקר' כז). עקיבא יעלו עשבים בלחייך ועדיין אינו בא (ר' יוחנן בן תורתא, שם איכ', בלע יי'). — עִשְׂבֵי השדה: בני האדם דומין לעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין (רב, עירוב' נד.). מעשה בשני בני אדם שהיו מהלכין בדרך וכו' פשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו זה שהיה פקח נסתמא וזה שהיה סומא נתפקח (מד"ר במד' יח). — ובסהמ"א: וכמו שיש בעולם אילנות ועשבים טובים ורעים וכו' כעשבי סם המות וכקוצים ודרדרים כן בני אדם טובים ורעים הטובים נדמו לאילנות ולעשבים הטובים וכו' (ר"ש דונולו, חכמוני, פי' ספ' יצירה א, סד:.). והאדם שהוא במדרגה יותר מן החי אינו ניזון מן העשבים כי אם מן הנאותים למזגו (ר"ש אבן וירגא, שבט יהודה 15). עשבי מזור מארץ הצמיח בם ירפאו מכאובות (ב"ז ב"ס לח ד). — ואמר הפיטן: טפחות ימי ורגעי יכלו ובלחיי עשבים יעלו והימים הראשונים יפלו (ר' משה בר' חייה, את פני מבין, סליח' שחר' יוה"כ). — ואמר המשורר: במלח פת אכול ורעה עשבים ואל תשאל אגורה מנדיבים (רה"ג, מוסר השכל יד). פרה ורבה בחדלך ראה העשבים לאכלך והחיות לעבדים לך ואתה הוה להם למלך (ראב"ע, מי כמוך אפס יש). או בעשבים יבשו כי נשרפו או על דגי ים תמנו לגוע (ר"י חריזי, תחכמונ' מו).