ש"ז, מ"ר דְּשָׁאִים, — עשב רך, רענן, יָרֹק, Gras; herbe; grass: תדשא הארץ דֶשֶׁא עשב (בראש' א יא).  יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירם עלי דֶשֶׁא וכרביבים עלי עשב (דבר' לב ב).  כי יבש חציר כלה דֶשֶׁא ירק לא היה (ישע' יה ו).  וישביהן קצרי יד חתו ובשו היו עשב שדה וירק דֶּשֶׁא חציר גגות ושדמה לפני קמה (שם לז כז).  כי גם אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא היה דֶּשֶׁא (ירמ' יד ה).  בנאות דֶּשֶׁא ירביצני עלי מי מנוחת ינהלני (תהל' כג ב). הינהק פרא עלי דֶשֶׁא אם יגעה שור על בלילו (איוב ו ה).  ועצמותיכם כַּדֶּשֶׁא תפרחנה (ישע' סו יד).  כי כחציר מהרה ימלו ןכירק דֶּשֶׁא יבולון (תהל' לז ב).  — °וכנ': כתנות פסים לבש הגן וכסות רקמה מדי דִשְׁאוֹ, ומעיל  תשבץ עטה כל עץ ולכל עין הראה פלאו (רמב"ע, על האביב והשושנה).  מה לחציר גגות וארזי אל ואיך אל עץ הדסים ערכו דִשְׁאֵנוּ, או מה לשועלים קטנים אחרי גורי אריינו וללבאינו (הוא, מגיד רשעת שונאיו).  — ומ"ר *דְּשָׁאִים: בורא מיני דשאים (ברכ' ו א).  איזהו חדש שהארץ מליאה דשאים ואילן מוציא פירות הוי אומר זה ניסן (ר"ה יא.).  כי הנה הדשאים והצמחים ביום השלישי נבראו (ר"י אברבנאל, מפע' ה' א ד).  — וסמי' °דִּשְׁאֵי, ואמר הפיטן: גמוני פז לאגוד ולכפות, דִּשְׁאֵי אשלים בם אף לכפות (יוצר ב סכות, ארחץ).  — ובכנ' °דְּשָׁאָיו, ואמר המשורר: אמור לזמן יחבר הידידים, ולאהובים וירחיקו נדודים, ואל הכוס ויפיח רקחיו, אלי כל אף עדי ישקיט חרדים, ולמדבר ויוציא מדשאיו, לעין רואיו כפרים עם נרדים (ר"מ דרעי הקראי, לקו"ק פב).  ומוצאיו ומובאיו ועציו וציציו ודשאיו, ופרדסיו והדסיו ואיליו וצבאיו (ספר שעשועים לר' זבדא 5).  — ועי' עשב, צמח.