*, ש"נ, — מצח1, Stirn; front; forehead: יצא (הולד) מחותך או מסורס משיצא רובו הרי הוא כילוד יצא כדרכו עד שיצא רוב ראשו ואיזהו רוב ראשו משתצא פדחתו (נדה ג ה). משעה שגוזזין אותה (את הרחל) טומנין לה עזק בשמן ומניחין לה על פדחתה כדי שלא תצטנן (ר' אחא בר עולא, שבת נד:). עד שלא תחשך השמש והאור זו פדחת והחוטם (שם קנא:). פדחת ולא פרצוף פנים פרצוף פנים ולא פדחת אין מעידין עד שיהיו שניהם עם החוטם (יבמ' קכ.). ואיזהו סוף ראשו זה המשוה צדעיו לאחורי אזנו ולפדחתו (מכות כ:). גיורת שיצאה פדחת ולדה בהיותה נכרית ואח"כ נתגיירה אין נותנין לה ימי טומאה וימי טהרה ואינה מביאה קרבן לידה (בכורו' מו:). אמר לו (אלכסנדרוס אל גביעה) לכשאצא אני משוה לך פדחתך (מד"ר בראש' סא). — ובסהמ"א: דדמי ראשיה למקבא שבולט הפדחת הרבה לחוץ וכן העורף מאחריו (רגמ"ה, בכורו' מג:). רצועות של מוסירה הנתונות על לחיה ועל פדחתה (ר"ח, ב"מ ט.). לסוף הפדחת סכין שלא יהו שערות שיהא מצחן גדול (ערוך ערך אנדיפי). בין עיניכם אצל הפדחת וכו' (רש"י, דבר' יד א). מי שהיו שתי עיניו למעלה מן המקום הראוי להם מפדחתו וכו' (רמב"ם, ביאת המקדש ח ו). ואם יצאה פדחתו בחיי אביו אף על פי שלא יצא כל ראשו לאויר העולם אלא לאחר מיתת אביו הרי זה נוטל פי שנים (שו"ע חו"מ, נחלות רעז). מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ומשיאין את אשתו (הלבוש, אישות יז כד). רק שבפדחת הוא העור הנ"ל הנק' פעריקראניום2 על הבשר והמושקולי3 (ברוך משקלאוו, עמודי השמים, תפארת אדם ד יג).