*, קל לא נמצא במקורות הקדומים1

— פִע', *פִּהֵק, פיהק, — פתח את פיו לרוחה בלא משים כדי להוצי רוח מפיו כשהוא רוצה לישון  Gähnen; bâiler; to yawn: ואלו הן הוסתות מפהקת מעטשת וחוששת מפני כרסה (נדה ט ח). אני ראיתי את ר' מפהק ומעטש ונותן ידיו על פיו אבל לא רוקק (ר' חנינא, ירוש' ברכ' ג ה). אני ראיתי את רבי שגיהק ופיהק1 ונתעטש ורק וממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף וכשהוא מפהק היה מניח ידו על סנטרו (הוא, ברכ' כד.). המגביה קולו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר מגהק ומפהק הרי זה מגסי הרוח בשלמא מגהק ומפהק2 לא קשיא וכו' (שם כד:). נפל מן הגג או אכלו אריה דברי הכל חי הוא כי פליגי שפיהק ומת מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא (אביי שבת קלו.). — ובסהמ"א: וכן יראה אדם לחבירו שישתין או שיצא או שיפהיק או שיגהיק ויכריחהו זה שיפעל אותו בעצמו (פרקי משה, מאמר כד, נ,:). כי תפהק תן ידך על פחתך3 (שלמה אלעמי, אגרת המוסר פ' צ'). ועי' גָּהַק.

— קל, °פָּהַק, — כמו פִע': ואחר נתעורר מעט גוהק ופוהק בקול וקרא לאשתו וכו' ואשכבה ואישן (ש"י אברמוביץ, מסעות בנימין השלשי, הפרדס ג, 43). בני החבורה יושבים ופוהקים זה מעמיד עיניו ומביט כגולם וזה מרכין ראשו ומתנמנם (שם 44).