*, ש"נ, — תכונת אדם או דבר שהוא פָּסוּל: כל שתחלתו או סופו בפסלות פסול, תחלתו וסופו בכשרות כשר (ב"ב קכח.). ומאי החזרת לי אבידתי דהדר ליה מיהא שום פסלות בעולם (מנח' יה.). היה אברהם מהרהר בלבו ואומר תאמר שמא פסלות היה בבני ולא נתקבל יצתה בת קול ואמרה לו אברהם אברהם לך אכול בשמחה לחמך  וגו' (רבי יהודה בר' סימון, מד"ר קהל' סדרא תליתאה, לך אכול). — ובסהמ"א: ולענין חיוב נדוי או מלקות או פסלות גם בזאת עדותן קיימת (תשו' הגא' שערי צדק, פז.). אימת קאמר דלא נשתמרה אי מעיקרא משעה שהפרישה ועד שמלקה מאי פסלות יכול למיהוי בה הא חיה הוות ומחיים לית בה פסלות (רגמ"ה, כרית' כו:). אבל בהזייתה אירע בה פסלות שזו לבסוף קודם פסלות מטמאה בגדים דאנן אמרינן דכל העוסקים בפרה מטמא ואחר פסולה היא חשובה כאין (הוא, חול' כט:). תני פסולה, הואיל וכבר מימות משה ניתנה מדה זו וכו' שייך למיתני בה לשון פסלות וכו' מבוי דכל עיקריה מרבנן הוא לא שייך למימר ביה לשון פסלות (רש"י, עירוב' ב.). ועל זה פליאה גדולה בעינינו אשר הגיד לנו בעל הספר שבלא פסלות עבוד צואת כלבים אף אם היה מעובד במלח וקמח ועפיץ פסלוהו חכמי חבל אראגון (שו"ת  הרמב"ן הירחי, גנזי ירושלם ורטהיימר, לא). עשרה מיני פסלות הם כל מי שנמצא בו אחד מהן הרי הוא פסול לעדות (רמב"ם, עדות ט א). ובעבור שמתבאר בהם ג"כ פסלות דברים מזוייפים אשר בידיהם (ר"ש א"ת, מו"נ, פתיח' המחבר). נמצא כל תלמיד חכם בחזקת כשרות עד שיפסל וכל עם הארץ בחזקת פסלות עד שיוחזק (טוחו"מ לד יז). הם מוצאי דיבה, ושונאים בלי סיבה, ויפסלו הפסולים במומם ובפסלותם, כל השוכן אתם בתוך טומאתם (ר"י זבארה, שעשועים יג, דוידזון, 143). ויש אשר נשחטה בלי פסלות והיא נבלה כגון מה שלא שלמו לו שבעת ימים (ר"א הקראי, גן עדן, טמאה וטהרה ו, קא:). אמנם אם הם שאובים הם מרוח הטומאה ולפיכך פוסלין את המקוה ואיך תטהר האשה בהם, הנה לך טעם פסלות השאובין גם טעם פסלות החציצה (הריקנטי ע"פ אבן יקרה ב, לבוב תר"מ, כד:). והיתה מרימי מחרפת אותן בפניהם על שאינן מזרע ישראל ועל פסלותן (דברי מלכי בית שני). משה אלגזי שהיה משומד להכעיס ומחלל שבתות בפרהסיא וכו' ונתפש כמה פעמים בזנות וכו' ורצה לפסול איש קדוש וחסיד כל ימי חייו באותו המין מן הפסלות אשר הם נפסלים בו (ר' אליה מזרחי, השבת אבדה, קבץ על יד ז, 8).