*, ש"נ, — צעקה, קריאה: מאפע, מק' פעיות שהאשה פועה בשעה שיושבת על המשבר (ר' לוי, מד"ר ויקר' כז). ופעלכם מאפע, א"ר לוי כל פעילות טובות ונעימות ונחמות שעתיד הקב"ה לעשות עם ישראל אינן אלא בשכר פעייה אחת שפעו ישראל בסיני ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (תנחומא אמור יא). — ובסהמ"א: אין בודקין מן המתאימות ולפנים, היינו שיניים הגדולים שעומדין לסוף הלחיים ששם אינו נראה המום אפי' נעקרו לא ע"י אכילה ולא ע"י פעייה (רגמ"ה, בכורות לט.). היתה אותה הבהמה כמו בן אדם שלא היה לה געיה ופעיה1 (כ"י ר"י בן ברזילי ברצלוני פרוש ס' יצירה). פעיה נופלת על ההרה (אברהם בדרשי, חותם תכנית, פעיה). וכל שכן הכא שאם יערערו אנשי הקהל בענין שיגרום ביטול המצוה דאין לחוש לפעייתן וערעורם (תשו' מהרי"ק קכג). דלא חיישינן לפעייתו מדלא מצא איסור שגוי אלא בגוי דוקא (שם).