1, פ"י, פָּצְתָה, פָּצִיתָה, פָּצִיתִי, פָּצוּ, פֹּצֶה, פְּצֵה, יִפְצֶה, — פָּצָה, את פיו, פְּתָחָהוּ, לבלע, לאכל, לדבר, öffnen; ouvrir; to open: ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פָּצְתָה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך (בראש' ד יא). וּפָצְתָה האדמה את פיה ובלעה אתם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאלה (במד' יו ל). אשר פָּצְתָה האדמה את פיה ותבלעם (דבר' יא ו). ואנכי פָּצִיתִי פי אל יי' (בנדרי אשר נדרתי) ולא אוכל לשוב ותאמר אליו אבי פָּצִיתָה את פיך אל יי' עשה לי כאשר יצא מפיך (שפט' יא לה-לו). ולא היה נדד כנף ופֹצֶה פה ומצפצף (ישע' י יד). פְּצֵה פיך ואכל את אשר אני נותן אליך (יחזק' ב ח). פָּצוּ עליך פיהם כל איביך שרקו ויחרקו שן אמרו בלענו (איכ' ב יו). פָּצוּ עלינו פיהם כל איבינו (שם ג מו). — ואמר הפיטן: פתחתי שערי תהלה, פציתי פי אל יי', צדקתך בשרתי תחלה, צדיק אתה יי' (ראב"ע, אזכירה, איגר 233). חזקי אמצי ופה פצי לערוך מהלל (ספר הפזמונים לאלעזר מארי אהרן סעדיה עראקי כהן, נז:). — ואמר המשורר: ואף פיהו פצה, ברצותו רצה, ואותם לא חצה בספרי לגזרים (דונש, תשו' דונש על מנחם, 4). החרף שמע זאת פיו פצה, נפש כל חי בקיץ קצה (ראב"ע, אל אחד, איגר 122). — °ופָצָה לשון, באותה משמ', ואמר הפיטן: פוצה לשון הוצאת רע, צופד כנביאה אשר גיווייה צורע (ינאי, אמנם, קרוב' לס' ויקרא, זולאי, קמ). — °ובקצור, פָּצָה במשמ' פָּצָה פיו ואמר: חייבים אנו לפצות כי באותה השנה היה מיום שלישי חרוצות (סלמון בן ירוחים, מלחמ' ה', 53). פוצים הם המכחישים (יהודה הדסי, אשכ' הכפר סי' שעד, סוף פלא יב). — ואמר הפיטן: פצו2 מה אנוש להזכר במעלה, פאר מבטחה להוריד ממעלה (ר"א קליר, מן ההר, קרוב' א שבוע'). טפלות ערות שוא פוצים יהירים ובעין קרצים (הוא, אטום, סדר א שבוע'). פצו חזירי יער איה חסידיה, פצו מעשה ערוה לנדיה, פרשה ציון בידיה (הוא, שבת סורו מני, קינ' ת"ב). פצו זדים לפני מי תחלה, עם כבד עון פקד וליאה (הוא, איכה תפארתי, שם). ארשת שפתי פציתי ואפער, נצבתי להללך במקהל מצער (יוסף בן אביתור, ארשת שפתי, שעה"ש 13). נבל קוצים לוחצים בני תם נוצצים ורוצצים עשותם קרותים פוצים נחנו נעבור חלוצים לפני ה' (קטע סידור כמנה' אנגליה JQR IV, 58). פצו   חזק ונתחזק בעד עמנו ומשפחותינו (ר' משלם בר קלונימוס, אודך כי עניתני, יוצ' שבת ב חנכה). סבבום עשרה עדים במכה טריה, פצו צאי כלה ענפה ופוריה (ר"י טוב עלם, אז כארשת, זולת שב' הגדול). זקני כבוד אספו קבצו, זה צום למו פצו , חברו לילך לממנו נלחצו, חבאו ונשמטו והאחים רצו (יהודה בר מנחם, אני חומה, יוצ' שבת הגדול, מחז' איטל' א, צ:). קראתי קהל עדתי, ולא אבו שמוע תורתי, ראה אותנו פצו לעמתי, ולא עניתים מחמתי (הכל אנחו, יוצ' שבת איכה, שם שם קסד.). — ואמר המשורר: וחן שקר פצה, לפניו לא ימצא, והצדק רצה ואוהב מישרים (לגבור בתעודה, תשו' תלמידי מנחם, 7). אמרו אלי ימים חדלו להרע כי אל בנחומים פצה והביע (ראב"ע, חתן חדה, שירי חתנים, כהנא א, 126). — וּפָצוּ השפתים, נפתחו ודברו: אשר פָצוּ שפתי ודבר פי בצר לי (תהל' סו יד). — ואמר הפיטן: ראה תם חלומותיו, ונדר פצו שתפיו, מה חתן משלך עשר אעשרנו לך (ראב"ע, אל נאדר, איגר 223). — ואמר המשורר: ובן דוד אתן קלסה בארצות, על ההבלים ששפתיו פוצות (יהודי בן ששת, הקד' לתשו' על תלמידי מנחם, 17).

— הִפע', °הִפְצָה, — כמו קל, ואמר הפיטן: רוח שפתיו הפצה מפיהו, צדיק הוא יי' כי מריתי פיהו (ר"א קליר, איכה אלי, קינ' ת"ב). — ועי' ב. פּוּץ.