פֵּף
מ"ר פֵּפִין, עי' פֵּא1.
1 [במס' דא"ר ב לפנינו בדפוס': ההוגים כיונים והמנמין והמפפין בידיהם והבועטין ברגליהם והמהלכין בראש אצבעותיהן עליהן הכתוב אומר אל תבואני רגל גאוה ויד רשעים אל תנידני, ע"כ. ולפי גרסה זו היו שהשתמשו בפעל זה במבטא פִּפָּה בידים במשמ' עשה תנועות בידים בשעת הדבור או הוכוח. אולם המחבר ברשימותיו מעיר כי גם בספר תולדות אדם של יוסף ישראל פורלין (כ"י בריט"מ) וגם בספר מעלות המדות (עי' בירת מגדל עז לר"י עמדין, קצ:) הגרסה המנפנפים, ואין ספק כי כך נכון, ושם, הוצ' היגר ע' 282 מובאות גם נוסח': מגפפין, מניפין.]