*, ש"נ, בֵּית הַפַּרְוָה, לשכת בית הפרוה, לשכת הפרוה, שם אחת הלשכות בבית המקדש1: הביאוהו (את הכהן הגדול) לבית הפרוה ובקודש היתה, פרסו סדין של בוץ בינו לבין העם וכו' (יומא ג ו). שש לשכות היו בעזרה שלש בצפון ושלש בדרום, שבצפון לשכת המלח לשכת הפרוה לשכת המדיחין וכו' לשכת הפרוה שם היו מולחין עורות קדשים ועל גגה היה בית הטבילה לכהן גדול ביום הכפורים, לשכת המדיחין שם היו מדיחין קרבי הקדשים ומשם מסכה עולה לגג בית הפרוה (מדות ה ג). בראשונה היו מכניסין עורות קדשים ללשכת בית הפרוה והיו מחלקין אותן בערבין לכל בית אב שבאותו היום (תוספת' זבח' יא טז). ורחץ בשרו במים במקום קדוש, בלשכת בית הפרוה (ספרא ויס, אחרי פרק ו). — ואמר הפיטן: חש (כה"ג) לגג פרוה לבית טבילת קדש (יוסי בן יוסי, אתה כוננת עולם ברב חסד, עבודת יוה"כ, מחז' איטל' ב, רטו.). נסך מנהו בשיר מופלא עלי עשור ועלי נבל בנצח ירוץ ולא ישלה לפרוה ויקדש וירחץ צח (רסע"ג, באדני יצדקו, עבוד' יוה"כ, קובץ מע"י גאו' ב, 15). חמש טבילות ועש' קדושים טובל ומסתפיג בו ביום כולו בקודש בית הפרוה חוץ מן הראשונה שהיתה בחול על גבי שער המים (עבודת יוה"כ, Elbog., Stud., עמ' 114). שאין לנו לא תאב לשכת כהן בה להפנות וכו' לא כבוד פרווה לטבילת אחת בשנה וכו' (שם, 187).
1 [לפי הנאמר בכמה מקורות שהיו מכניסים (נ"א: מניחים) עורות קדשים בלשכת בית הפרוה, אין כל קשי לבאור פַּרְוָה במשמ' פרוה فروة בערב' שהיא אדרת עיר, Pelz; fourrure; fur, ובמשמ' זו נוהגת המלה בדבור היום. אך כבר אמוראי בבל לא הבינו את המלה והעתיקו לכאן את ההערה הלשונית שעקר כונתה כנראה למלה פרוה אחרת בארמ' ולא בעבר': מאי פרווה אמגושי (יומא לה.), ואולם אותו שריד של באורי מלים קדומים מובא גם לשם העוף פרוא בארמ': פרוא אסיר וסימנך פרוא אמגושא (חול' סב:). כי כן נהגו עורכי התלמוד להביא הערות בלשניות על מלים גם שלא במקום הצורך, ועי' לשוננו יא עמוד 264 וכו' על הערות התלמוד בפרוש המלה משכוכית. וכן היא שפרשו פרוה כשם עצם פרטי, ואינו נראה. ובתשובות הגאונים מהגניזה גינצבורג ב, 183: ושש(אלת) אם פרווה פירוש מקודם לסולטן, צ"ל אספרווה במקום אם פרווה, והכוונה למה שנא' בכתוב' ג:: אספרווא דידיה בשלישי קאתו.]