פ"י, פֹּשֵׂק, —  פָּשַׂק שפתיו, פתח פיו והרבה לדבר: נצר פיו שמר נפשו פֹּשֵׂק שפתיו מחתה לו (משלי יג ג). —  ואמר הפיטן: שפת אמת יכון בקשישים, עד ארגיעה לשון טפשים, פושקי שפה מחתה ענושים, צרות רודפים יענש מבקשים (שמעון בן יצחק, אמרי כזב, קרוב' שבוע'). נשו כלמתם וחרפתם, בכן שפתי משובתם בלעג פשקו, ויספקו כף בעוונם שקעו, רשפי להבים נשקו (אפתח פי להודות, רשות לשבת איכה, ספרד'). —  ואמר המליץ: פושק שפתיו בהמון ולעת יתן אין כל מאומה (ב"ז, ב"ס, יח ז). —  אך רב לנו דבר מהתלות יבשות ושדופות קדים כי חובקי ידים ופושקי שפתים לא יצליחו (מפו, אהבת ציון טז, 128).—  °פַּשְׂקָה רגליה, כמו פִע', ואמר הפיטן: הלא תכלם מצח אשה זונה היה לך הפושקת רגליה לכל עובר בבקשך ממנו הקוה ועקב (רמב"ע הלנצח תרדוף, דוקס, 69).

— פִע', עתי' תְּפַשְּׂקִי —  פִּשְּׂקָה את רגליה, הרחיבה לרוחה, כנוי למשכב זנות: ותתעבי את יפיך וַתְּפַשְׂקִי את רגליך לכל עובר (יחזק' יז כה).