1, פ"י, יִצְבָּט, — צָבַט מאכל לפלוני, הגיש לו, נתן לו, anbieten; ofirir; offer: ויאמר לה בעז לעת האכל גשי הלם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחמץ ותשב מצד הקצרים וַיִּצְבָּט לה קלי ותאכל (רות ב יד). — ובתו"מ במשמ' תפס ואחז, הושיט והגיש, ergreifen; saisir; to seize: מאי בית הצביטה א"ר יהודה אמר שמואל מקום שצובטו וכה"א ויצבט לה קלי (רב יהודה בשם שמואל, חגי' כב:). — ובסהמ"א: כי מי איש אוהב התרועע יאכל מטעמים ומגדנות לבדו לא יצבט גם לזולתו עמו (הקד' כליל החשבון). בצאת מלאך ה' לשוטט בפנות עדתינו וסבב המצפה ובידו רצפה להאיר נשפה ואילת אשמורת בקריו מנדנה יצבוט (הקד' נכד תורת אמת ששון, ויניציאה). — ואמר הפיטן: צוה והוציאו כף וכלי קטורת, צבט לכף בחפניו ולא ימוד (יוחנן הכהן בן יהושע, אזכר סלה, עבודה, מחז' איטל' ב, קל:). לו לצבוט תירגל להלעיטו כתאב מסרך דרך כבכרה (ר' שמואל יזכה, יוצ' פ' תולדות, שריד' מהגני', מ"צ ויס, 65). — ונוהג השמוש בפעל צָבַט במשמ' מריטת הבשר, zwicken, kneipen; pincer; to pinch, ובשם צוֹבֵט במשמ' משקפת הנאחזת בצביטה על האף, Zwicker; pince-nez.

— הִפע', הִצְבִּיט, — הושיט והגיש, ואמר הפיטן: רעה עמך בשבט, ודי מחסור העבט, ואת חקם הצבט, ולחם אבירים (אפרים בן יצחק, אלהי העברים, סליח' מוס' יוה"כ).

— הָפע', הֻצְבַּט, — שֶׁצָּבְטוּ אותו, ואמר הפיטן: קלי בל יצבט, בלי בחרב ילבט (ר"א קליר, תפלת טל).