ב. צְבִי

1, ש"ז, צֶבִי, מ"ר סמי' צִבְאוֹת (?), — א) פאר, יפי גדול, Pracht, Herrlichkeit; gloire, splendeur; glory, splendour: הַצְּבִי2 ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים (ש"ב א יט). והיתה בבל צְבִי ממלכות תפארת גאון כשדים כמהפכת אלהים את סדם ואת עמרה (ישע' יג יט). יי' צבאות יעצה לחלל גאון כל צְבִי להקל כל נכבדי ארץ (שם כג ט). מכנף הארץ זמרות שמענו צְבִי לצדיק (שם כד יו). הוי עטרת גאות שכורי אפרים וציץ נבל צְבִי תפארתו (שם כח א). ביום ההוא יהיה יי' צבאות לעטרת צְבִי ולצפירת תפארה לשאר עמו (שם שם ה). ואנכי אמרתי איך אשיתך בבנים ואתן לך ארץ חמד נחלת צְבִי צִבְאוֹת3 גוים (ירמ' ג יט). וּצְבִי4 עדיו לגאון שמהו וצלמי תועבותם שקוציהם עשו בו (יחזק' ז כ). ביום ההוא נשאתי ידי להם להוציאם מארץ מצרים אל ארץ אשר תרתי להם זבת חלב ודבש צְבִי היא לכל הארצות (שם כ ו). — ארץ הַצְּבִי, כנוי לא"י5: ויעמד בארץ הַצְּבִי וכלה בידו (דני' יא יו). — ואמר המשורר: יקר רוח גביר רעים ואישים ותפארת נדיבי עם וראשים צבי הדור והוא שר השלשה ונכבד מהיות שר השלשים (ר"י בן גיאת, יקר רוח, שעה"ש 16). חשו ראות חכם אשר הוא לאחי שכל צבי (רמב"ע, תרשיש א, 24). ויזרחו אוריו עלי לחיו וייף בהודו מצבי עדיו (שם ב, 35). בא זמן ציר נאמן לאמונים על שמו דמו כמו האבנים בצבי6 או בשבי לו נתונים (ראב"ע, אשמחה, איגר 65). רד יום צבי ארצות עד שמה היתה ובת אדום שכנה שמה (הוא, עבר עלי, שם 159). מכון צבי בתעבי ואהבי דמות צבי וסחבי וירד בי בבית שבי באף לבי קרבות (הוא, אני אני, שעה"ש 149). לו יהי אבר כיונה לי אעופה ואשכונה עד אשר אשימנה עיני על צבי תחפיר לבנה (הוא, בעלי ריבי, כהנא א, 55). יחיד הדור אשר הוליד ילדים אשר הם בזמן לפאר ולצבי (ר"י חריזי, תחכ' מו, 352). כבר קם מבני אל שר ונגיד צבי עדה וגחלתה ונרה (עמנו', מחב' ח, 58). — °ובמשמ' מראה גון נחמד, ואמר המשורר: הבא ילוד שורק אשר מאין לשון יפתנו נעים צביו (רמב"ע, דיואן עז, בודל'). — ב) פאת העולם צפונית מזרחית7: ותגדל יתר אל הנגב ואל המזרח ואל הַצֶּבִי (דני' ח ט). — ג) °במשמ' רצון: מעשה בראשית וכו' בצביונן נבראו וכו' בצביונן שהם רצו בחפץ וצבי לקבל הכל עליהן (ר"י ג'קטיליה, שערי אורה, סב:).



1 [אולי מענין תשוקה שבשרש זה, וגם בערב' צבא صبا, אלשׁוק, ר"ל תשוקה [כמו חמדה, וכן בא גם ארץ חמדה במקום ארץ צבי.]

2 כן לפי הנסחה המסורה, ולפי התרגומים הקדמונים ופרושי הקדמ' ורב החדשים. אך המליצה קשה, ולכן הגיהו קצת החדשים הגהות מתחלפות. אבל באמת אין כאן כלל המלה צְבִי אלא מ"ר סמי' מן השם הצב, ומ"ר סמי' הַצְבֵי, והיא בערב' הצ'ב هضب, והוא הר בפרט בין העמקים, ובמקום ישראל צ"ל יזרעאל, ובמקום במותיך צ"ל במותיכם, והוא כפל מן הרי בגלבע, ופה: הַצְבֵי יזרעאל על במותיכם חלל איך נפלו גבורים.
[מאז כתב המחבר את דבריו אלו, נתברר (עי' טורשינר, ידיעות החברה העברית א"י, תרצ"ד, 9 וכו'). כי עקר משמ' המלה במה, במות היא גופה, וביחוד גופת המת, כמו חלל (ומכאן משמ' קבר, מקום זבחי מתים וכדו'), וכן למשל: ואתה על במותימו תדרך. פרושו: על גופותיהם של האויבים שהרגת. וכן אפשר להבין גם כאן: חמדת ישראל, על חלליך ההרוגים נוסף עוד חלל, הרי נפלו הגבורים.]

3 [אמנם אפשר לבאר צְבִי, חמדה, של כלל צבאות הגוים והוניהם, ואף יתכן להבין צבי צבאות כמלה אחת, צורת הכפלה מן השרש ב. צבה במשמ' רצון וחמדה, כדגמת חפר־פרות, פרע־פרעות, הנכתבות גם הן כשתי מלים. ועי' פְּרֹעַ־פְּרָעוֹת, הערה.]

4 המליצה קשה, והגיהו החדשים הגהות מתחלפות.
[הקשי שבפסוק הוא במלה לגאון, שאין הוראתה כאן גאון ותפארת. כי הכונה בקרוב: את חמדת עדיו לאליל, שמהו לאֵל, וצלמי תועבותם ושקוציהם עשו בו.]

5 דרשת הגמ': מה צבי זה וכו' (כתוב' קיב.). [עי' א. צְבִי.]

6 [כלו': בארץ ישראל.]

7 בערב' צבא صبا וצאביה صابية, רוח ינשב בין צפונית למזרחית. [והמפרשים בארו כקצור במשמ' ארץ הצבי.]