1, ש"ז, מ"ר צְבָתִים, — מה שהקוצר תֹּפס באחת ידו: וגם של תשלו לה מן הַצְּבָתִים ועזבתם ולקטה ולא תגערו בה (רות ב יו). — ובתו"מ: קוצרין מפני הנטיעות וכו' לא יעשה אותן כריכות אבל מניחם צבתים (מנח' י ט). — וּצְבָתִים שֶׁל תְּפִלִּין: המוצא תפלין מכניסן זוג זוג וכו' מצאן צבתים או כריכות מחשיך עליהן ומביאן וכו' (ערוב' י א). מוכרין לעם הארץ ספרים תפילין ומזוזות ואין לוקחין תפילין אלא מן המומחה ואם לקח ממי שאינו מומחה ומצא בידו שנים ושלשה צבתים של תפילין בודק הימנו תפילין אחת של יד או של ראש בצבת הראשון וכן בשיני וכן בשלישי וכן ברביעי (תוספת' ע"ז ג ח). מצאן צבתים או כריכות וכו' מאי צבתים ומאי כריכות, אמר רב יהודה אמר רב הן הן צבתים הן הן כריכות, צבתים זווי זווי כריכות דכריכן טובא (ערוב' צז.). — ובסהמ"א: לא יעשה אותן (מה שקצר) כריכות כדרך הקוצרין אלא יניחם צבתים צבתים (רמב"ם, תמידין ומוספין ז טז). — ואמר המליץ: כצבת צמר בהר גבוה ורוח סערה לב סבל, על כל צרה רוחו נשברה (ב"ז, ב"ס כב יח).
1 [השבעים תרגמו: מן הצבורים (ἐϰ τῶν βεβουνισμένων), והוולג': מלא היד, אגדה, (de vestris manipulis), ויונתן: מן אסיריא, ורש"י מפרש: עמרים קטנים, וריב"ג ורד"ק: אגודות. ואפשר לבאר מלשון אחיזה במשמ' שבלים נאחזות יחד, בלי שיכרכון.]