*, צוואה, ש"נ, — מעשה הַמְצַוֶּה ומפקד, צִוּוּי1, Befehl; ordre; order, command: שהציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, מציווי הזה, מנין לכל הצוואות שבתורה, היה רבי ישמעאל אומר, הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט באחד מהן וכו' ספרי במד' א. וכתבתם, הכל בכתב, אפילו צואות רבי אושעיה, ברכ' טו:. גבי סוטה אלות כותב, צואות אינו כותב רבי יהודה, שם שם. האלה למעוטי צואות וקבלות סוטה יז.. אמר להם (יוסף), בשוק של זונות מה טיבכם וכו', לא כך צואת אביכם מד"ר בראש' צא. — ובסהמ"א: בזרעים לא נאמר בצוואתם למינו אבל ביציאתם נאמר מזריע זרע למינהו רש"י, חול' ס.. — °ובדקדוק, כמו צִוּוּי, imperativas: כגון שכתב שלוש אותיות שמר, אין הקורא יודע ענינה אם היא שמֹר לשון צואה או שמר לשון הגדה וספּור הורית הקורא, דרנבורג, 53. — °וצַוָאַת אדם המצוה על ביתו לפני מותו2, Testament; testament: והאי דוקיא אחריתי נמי דדיקת היש הפרש בצואת שכיב מרע היכא דאמ' כתבו לחיים להיכא דאמ' כתבו סתם, לא צריכת לה, דמתנת שכיב מרע בשטר היכא דאינו מיפה את כוחו לא מהניא כלום וכו' תשו' הגאו' הרכבי תקיג, 256. וכל אותן דקדוקין שדקדקתם בענין מתנת שכ' מר' וצואתו עמדנו עליהם ועייננו בהם ומצאנום ענינים יפים וברורים שם שם. ושש' האי דנהגו בני מקומנו לכתוב בצואת שכיב מרע אמ' לנו פל' היו עלי עדים בקנין וכתבו וחתמו מעכשו ותנו ביד פל' וחששת שמא יהא שטר לאחר מיתה, אל תחוש לדבר זה וכו' שם תקטו, 257. ודאת חזי דכל צואה שלא נתברר לעדים שמא מאותו חולי אותה צואה בטלה היא, כך הוא שאין עושין בּצואה מעשה וכו' שם תקיז, 257. והילכך צוואת שכיב מרע היכא שהיא בלא קנין אינה צריכה לשטר שהשטר לזכרון בעלמא כותבין אותו כי הצוואה היא העיקר ובה נקנית הכל באמירה בעלמא והשטר לזכייה בעלמא היא שנכתב ס' השטרות לר"י ברצלוני, 78. ואיתשיל חד מרבוואתא ראובן בריא ומהלך בשוק ועמד וכתב כל נכסיו בלשון צוואה ואמ' מתיירא אני שמא יארע לי מות פתאם והנני מצוה עתה שאם יארע עלי הקץ החקוק שיהיה ממונו כך וכך לפלוני התעמוד הצוואה הזו בין שהזכיר שם מיתה או לא וכו' שם שם. — °וכשמות לאגרות מכתבים וכדו': צואת ר"י אבן תבון, צואת הרמב"ם לר' אברהם בנו, צואת הרא"ש, וכדו'. — °שטר צַוָּאָה: והשטר הארבעה וחמישים הוא שטר צוואה והוא צוואת שכיב מרע שקונה בצוואה בעלמא וכו' ס' השטרות לר"י ברצלוני, 75. וזהו נוסח שטר צוואת שכיב מרע וכו' שם 75. נשאלתי אפוטרופוס שעשה שטר משמוש בעדים ואחר זמן סמוך למיתתו עשה צואה וכתב רשימה ממה שיש בידו מעזבון יתומים שנתמנה עליהם לאפוטופו' שאילתת יעבץ ב סב, כב:. — ועי' צַוָּיָה.
1 [ועי' בהערה הבאה.]
2 [ בתו"מ אין המילה כמונח במשמ' זו ממש, ונהוג שם הבטוי מתנת שכיב מרע. ואמנם בבבלי ב"ב קמז. נדונה השאלה מנין למתנת שכיב מרע שהיא מן התורה, ושם מובאים דברי האמוראים הלומדים זאת מן הפסוקים: בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה מ"ב כ א, או מן: ואחיתפל ראה כי לא נעשתה עצתו וכו' ויצו אל ביתו ויחנק ש"ב יז כג, וכפרוש לענין נאמר בגמרה: בצואה בעלמה, וצ"ע. ואולם עי' גם בשמוש הפעל בתלמוד: צוה מחמת מיתה וכדו'.]