1, צָו, אחד מצרופי הקולות הכפולים צַו צַו שהיו האומנות משתמשות בהם לדבר להילד בשעה שהן היו מדדות אותו לזרזו בהליכה: את מי יורה דעת ואת מי יבין ששמועה גמולי מהלב עתיקי משדים כי צַו2 לְָצו צַו לָצָו קו לקו קו לקו זעיר שם כי בלעגי שפה ובלשון אחרת ידבר אל העם הזה וכו' והיה להם דבר יי' צַו לָצָו צַו לָצָו קו לקו קו לקו זעיר שם זעיר שם למען ילכו וכשלו אחור ונשברו ונוקשו ונלכדו (ישע' כח ו-יג). — ובסהמ"א במשמ' מעט מעט, קמעה קמעה: ולכן אני קושר קנה על קנה ואשיגנו וכן בענייני התורה צו לצו קו לקו (צרור המור, שלח). ושכר אמת לבאים אל שעריו כי הוא המורה את דרך עץ החיים צו לצו קו לקו (רשב"א, הקד' משמ' הבית). וילך בכל עניניו קו לקו צו לצו (משל הקדמוני א, י:). לכן הוציא אור מאור ע"י הרושם ומשגיח ע"י הרחקת האור קו לקו צו לצו (נפתלי ב"ר יעקב אלחנן, עמק המלך, שער פרטי חמשה עולמות, קעח). כשם שמדריכים את היונק בהרגל ההנהגה צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם (ר"י סטנוב, דברי ריבות יט, מא.). — ואמר המשורר: דרשו לירוא אל ולאהבו לאהוב את רע, לרדוף שלום וחדל מהיות מוסר פורע, צו לצו קו לקו מוסר חכמה הודיעו (ד"ר הורן, שירים לכבוד הקיסר יאזעפוס השני, בה"ע תקפ"ב, 107). — °ובמשמ' מדה כנגד מדה, ואמר הפיטן: קו לקו כרעתו צו לצו ברשעתו, שבעתי מרורותו, נכריה עבודתו (יעקב בן נאים, אחות היא, קרובן ארג'יל, קמד.). °ונהגו להשתמש במלה צו במשמ' צווי, מצוה בצרופים כגון צַו הזמן, צו השעה וכדו'.
1 עי' הערה שאחרי זו.
2 הקדמונ' וגם רב החדשים ראו במלה זו המלה צַו במשמ' מצוה [וכן השמוש היום]., אך קושי המליצה בולט. ואולם בתחלת הפסוק מדֻבר על גמולי מחלב עתיקי משדים, וזה מרמז לנו כי אלה המלים הכפולות הן מלשון הדבור עם ילדים, ובזה כל המליצה מקבלת צורתה הטבעית. וכבר הדגישו גם קצת החדשים כי יש כאן צרופי קולות שאין להם משמע מיוחד, אלא שסברו כי הם חקויים לגמגום השבור
[על פרוש אחר, המתאים יפה ללשון ולענין גם במקום זה וגם בישעי' יח, ששם לא ידֻבר על ילדים, העיר ראשונה גיגר, ומעין דעתו ובהשלמת הענין טורטשינר (ביחוד במאסף דביר ב, 68, וז"ל: הענין שהנביא מדבר שם עליו, הוא שכרון "שכורי אפרים", ובתוך דבריו אלה הוא אומר (ח) כי כל שלחנות מלאו קִיא צֹאָה בלי מקום. ואם סמוך לזה הוא ממשיך, את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים כי צו לצו קו לקו זעיר שם וזעיר שם. אין ספק בדבר, כי קו לקו וצו לצו הם המה קיא צואה שלפניהם; וזאת דעת הנביא: את מי אורה דעה? הן שכורים כלם וכילדים קטנים ממלאים הם כל מקום קיא צואה . ומשום שדברים אלה גסים הם ביותר, מוסיף הנביא — או יד אחרת — את הפסוק י"א: כי בלעגי שפה ובלשון אחרת (טמאה) ידבר אל העם הזה. מצד השפה אין להתפלא על חסרון אות א של קיא, צואה במלים קו וצו; כי כן אנו מוצאים גם שתו וּקיוּ (כתוב:קוו) במקום קיאו. קצור אחר במקום צאה אנו מוצאים בישע' ל כב:"צֵא תאמר לו" מקביל אל "תזרם כמו דָׁוָה" שכבר בארו קדמונינו בצדק: צאה תאמר לו. והכפלת המלה כמו במלת צו לצו אנו מוצאים בקללת שמעי את דוד שמו' ב ט"ז ז: וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל וכו'. ומשום כך גם מלת קַוְקַו שבפרק י"ח ג-ז: גוֹי קַוְקַו וּמְבוּסָה, אותה מלה היא המורה על דבר נמאס ועל גֹעַל נפש, כי הרי גם מלת מבוסה בת לויתה של מלת קוקו מתפרשת עלפי הפסוק במשלי כ"ז ז: נפש שבעה תָּבוּס נפת. הן ישעיה שנא את הכושים ולא להללם בא אלא לגנותם. ע"כ. ועי' א. צֵא, הערה. לעמת זאת אין לבאר ב. צַו מענין זה,ועי' שם הערה.]