° 1, ש"נ, מ"ר צחויות, —  כמו צָחוֹת בלשון ובדבור: נערמו מים, אנקלוס תרגם לשון ערמימות ולשון צחות המקרא כמו ערמת חטים (רש"י, שמות יה ח). והצחות בדבור והמהירות בחכמת הלשון לא תהיינה כי אם בעמוד על שרשיו ותכן שמושיו (ר"י א"ת, הרקמה לריב"ג, הקד' V). ודי לענין הזה יקר וגדלה ורוממות מה שיעד האלהים בו לנשא את עמו לעתיד בצחות והוא אמרו ולשון עלגים תמהר לדבר צחות וכו' והצחות לא תהיה כי אם בעמוד על מה שזכרנו מתקון חכמת שרשי הלשון והכרת שמושיה (הוא, שם שם, VI). והמפרש צריך לדעת ההשתתפות הזאת שבין הלשונות כדי שיהיה (תרגומו) בנוי על שרשי הצחות מיוסד על עמודי ההגעה (הוא, סה"ש, ריב"ג, כמר). על כן משכתיך חסד, משפטו להיות משכתי אליך וחסרו המלה לצחות (הוא, שם , משך). וזה האחרון עצמו, שבר את עצמותיו, והוא דומה למה שאומרים הערב עצמתי השה כלומר חתכתיה עצם עצם, וזה מקצור העברים וצחותם (הוא, שם עצם). ואם בא לשבחו ולהודות לו על טוב שגמלו או חסד שעשה עמו בחרוז או במפורד או בכתב או בעל פה לא יניח מצחותו ומליצתו (הוא, חו"ה, חשבון הנפש ג). וכמו אמרם בצחות גדולה הבטחה שהבטיח הקב"ה את נשים יותר מן האנשים וכו' (ר' הלל מוירונה, תגמולי הנפש, כה:). וידיעת סדרי ההרכבה תבאר בתחילה הרכבת המלות עד שיהיו מהם מאמרים ואחר כך תבאר צחות המאמרים וקלותם על הלשון (רש"ט פלקירא, ראשית חכמה ב ג, 28). ודברים ערבים ומשלי הפילוסופים וצחיותיהם וחידותיהם (נרבוני, ארח חיים, בקדחות עפושיות, כ"י ביהמ"ד שכטר). כאשר תראה שני משוררים עזור היום לאחד ומחר לשני ויעשו ככה לזולתך עד שירבו שומרי המרכבה ויתחדשו הצחויות (ר"י בדרשי, הפרדס ח, אוצה"ס ג). ושאלו לחכם מהו הצחות , אמר שידבר ולא ישגה ויקצר ולא ישנה (ר"י זבארה, שעשועים ז, דודזון, 66). ואולי שהם צחיות ונעלמו ממני (אפודי בהערות לס' הרקמה, רמו.). ולהם יאתה להדמות לצורים חוצבו מהם אשר מכלל מעלותיהם הוא צחות הדבור לשלמות המליצה (הוא, מעשה אפד, הקד', 17). ראוי שתהיה הפתיחה טובת ההבנה בלשון בינוני מבלתי צחיות (ר"י מסיר ליאון, נופת צופים  א ז, 23). אז נפקחו עיני שכלי וראיתי כי היא הנותנת ובין ערבות אמריה וצחיותיה וכל חקת ההלצה ומשפטיה אשר יוכללו בספרי הקדש ובין כל מה שנמצא מזה אצל כל יתר האומות הבדל מופלג (שם א יג, 48). המורכב משניהם הוא הרכבת שני הצחיות הנזכרים יחד עד תהיה התיבה הראשונה נשנת בראשונה והאחרונה באחרונה (שם ד ד, 148). הצחות הוא מאמר כאשר ענין אחד יאמר באופנים מתחלפים (שם ד נד, 184). — ואמר המשורר: חברו בך נעים חסדים והשכל כאשר חברו שתי עם ערבים, נגדך יכרעו יוָנים בחכמות השחקים ואף בצחות ערבים (רמב"ע, תרשיש א, 21). כמה מכתב יחד עליו אוהב אך עין חומד ישעה, חרש ישמע צחות  פיהו גם העור אליו ישעה (שם י, 87). — וצַחוּת הַלָּשׁוֹן, צַחוּת בַלָּשׁוֹן, גם במשמ' דקדוק: וצחות לשון הוא לתנא למיקרי לאמצעיות ראשונות לאחרונות ואחרונות לראשונות (רש"י, תענ' יד., ד"ה נקוט). שותא דמר לא ידענא, שיחתו של אדוני איני מבין לדבר בצחות לשונו (הוא, קידוש' ט:). ויקם משה את המשכן וגו' מדרישיה וסיפיה דקרא בלשון הקמה דאפי' בצחות הלשון לא הורד שמע מיניה אין מורידין (הוא, מנח' צט.). סוף מקרא הוא בספר משלי ולצחות לשון תפש לו לשון המקרא (מחזור ויטרי, 529). ואל תתמה בעבור היות ערום אחרי ערומים הם שני טעמים כי באלה הצחות בלשון (ראב"ע, בראש' ג א). וחכמי הגוים קראו שמה (גראמאטיקא) וחכמי הישמעאלים קראו אותה אלנהו, וזה פרושם צחות הלשון (ר"י קמחי, ספר זכרון, 2). היה לו חולה מבקש עליו רחמים כברכת חולים כפי צחות לשונו (רמב"ם, תפלה ו ג). ובא כן לתפארת המלה ולצחות הלשון (ר' זרחיה מברצלונה, פי' משלי כח, השחר ב, 76). ואני מייחל בעת ההיא לבואם או לראשם ונשיאם ואומר לו בחייך הראיני צחות לשונך ורוחב עניניך (זכר' בן סעד' אלצ'אהרי, ספר מוסר מה, מטמוני מסתרים, 21). ויהי בראותי אגרת הגבירה וקראתי המליצה והשירה וראיתי הפלגת צחות לשונה (עמנואל, מחב' ג, 20). בהיות מרע"ה נשלם בכל השלמיות הוסר ממנו בהשגחה גמורה צחות הלשון וקלות הדבור למען לא יחשב שהמשיך לבות בני ישראל אחרי תורתו בכח דבריו (ר"י אברבנאל עה"ת, שמות, ויאמר משה וכו' לא איש דברים). ואיך יסוך בשרו בשמן המור ומיני ריח הטוב ואיך ישמח בצחות לשונו (ר' אליהו הכהן, שבט מוסר ג). — ובפרט במשמ' מליצה מקֻצרת: אשר מִגֵּן צריך, הוא צחות הלשון, כלומר מסירת המגן כמו את סוסיהם תעקר (אבן גיקטיליא, בראש' יד כ, פוזננסקי, 25). — דֶֶּרֶךְ צַחוּת, עַל פִּי הַצַּחוּת: דגשות יו"ד העבריי' דרך צחות להראות יו"ד היחס (ראב"ע, שמות ג יח). נתתי לבי לתור ולדרוש דרך הצחות לברר וללבן הדבר (ר"י קמחי, ספר הגלוי, הקד'). דרך צחות אמרו השח שיחת חולין עובר בעשה (המאירי ליומא א, יט:). דרך צחות שהצדיק צריך להוכיח את הלצים ויליץ להם מליצה טובה על ידי תוכחותיו (ר"י בן נחמיאש, פי' משלי ג לד). ותחלה אומר דרך צחות כי ממה שכתבנו שעניני שלשת האבות יציירו ויחקו שלמות הכחות הנפשיות כמו שזכרנו נוכל לומר כי בדבריו הראשונים עלה זכרונם לטוב (ר"י מוסקאטו, נפוצות יהודה י). — אַנְשֵׁי הַצַּחוּת, בַּעֲלֵי צַחוּת לָשׁוֹן: והתמיד לשבת עם אנשי הצחות ולמד לדבר עם כל כת מכתות בני אדם (ר"י א"ת, חו"ה, יחוד המעשה ה). וידיעת המלות המורכבות היא ידיעת המאמרות אשר הם מורכבות אצל זו האומה והם אשר חדשו אותם מליציהם ומשורריהם ודברו בהם בעלי הצחות המפורסמים אצלם (רש"ט פלקירה, ראשית חכמה ב ג, 27). ויתחדשו בהם בעלי קבלת המליצות והשירים וזכירת ההגדות אשר הגידו להם ויהיו הם בעלי הצחות ומליצה באותה האומה (שם, ב ד, 29). לא איש דברי' אנכי ר"ל כי לא אשלים כונתו יתברך להביא העם לעבודתו שצריך שיהי' בעל צחות לשון (ר"י אבוהב, נהר פישון, האזינו, כג:). — וצַחוּת האויר, דקותו, צלילותו: ועוד שכבר היה ראוי אם הונח זה כן שיסור האות בעת צחות האויר ויתחזק ויתגדל בעת עובי האויר (רלב"ג, מלחמ' ה' ב ט, 217). — וצַחוּת, במשמ' מזג אויר יפה: השמש יורה הצחות באחד מאלה האופנים, האופן הראשון אם ביציאתו על הארץ היא זך ונקי בלתי עכירות העננים ובלתי תמונת האבוקה, חב' אם קדמהו השחר צח ובהיר וכו' (טוביה כ"ץ, מעשה טוביה, עולם הגלגלים טז, נג:). אם בשקיעתי נראים נצוציו זכים ואדומיים יגיד הצחות ואם שבורים ועכורים יבשרו הגשם (שם שם).