1, ת"ז, מ"ר נק' צָחוֹת2, — א) נָקִי וְטָהוֹר, ובגון הפנים לבן, נקי, rein, weiss; pure, clair; pure, white: דודי צַח ואדום (שה"ש ה י). — וְרוּחַ צַח, נקי וטהור: בעת ההיא יאמר לעם הזה ולירושלם רוח צַח3 שפים במדבר דרך בת עמי לוא לזרות ולא להבר (ירמ' ד יא). — חֹם צַח4: כחם צַח עלי אור בעב טל בחם קציר (ישע' לב ד). — ובתו"מ: אומות העולם אומרים לישראל מה דודך מדוד, מה אלוה הוא מאלוהות, מה פטרון הוא מפטרונין, ישראל אומרים להם דודי צח ואדום, צח לי בארץ מצרים ואדום למצרים, צח לי בארץ מצרים שנא' ועברתי בארץ מצרים וגו' ואדום למצרים שנא' ועבר ה' לנגוף את מצרים וכו' (מד"ר שה"ש, מה דודך). — ובסהמ"א, במשמ' לבן , נקי: בממלכה הראשונה אנשים טהורים וקדושים וגבירים זכים וברים, גופיהם צעירים וקטנים ופניהם צחים ולבנים (ראב"ע, חי בן מקיץ, איגר, 142). וכן בימות הגשמים אם יהיה יום צח יראה הירח יותר ממה שיראה בימות החמה (רמב"ם, קדה"ח יח ב). —  ב) צַח הדבור, בינ' צָחָה, מ"ר צָחוֹת, — דָּבָר צַח, ובפרט בענין הלשון, לשון נקיה, בלי גמגום, בלי תערובות: ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צָחוֹת (ישע' לב ד). — ובסהמ"א5: ובעלותם ממצרים בו (בלשון הקדש) דבר אלהינו אלינו דברי צחות (רסע"ג, האגרון, ההקדמה העברית, נג). דברי ספר הגלוי הכמוס ראוה וחסון מוסר אמרו צחות הם אוצרו (הוא, ספר הגלוי, בגוף הערבי, קפא). אתן עז למלמד אדם דעת לחשוב מחשבות בורא ניב שפתים לדבר צחות (ראב"ע, הקד' לספר היסוד, 112). ויאמרו כל המדקדקים כי החליפוה העברים (את האות ת בטית) בעבור שידברו בצד"י ויוציאוה בפה בדברי צחות (הוא, צחות, יז.). ויאמר רבי יונה המדקדק נ"ע כי עשו כן בעבור לדבר בלשון צחות (שם, נא.). כי לפני כל דבור שידברו יקדימו השבועה והוא להם לשון צחות (הוא, שמות כ ז). ויתכן אצלי בו נחת שלחנך מלא דשן שיהיה מענין נחת גדודיה כאלו אמר ופרי שלחנך כלומר מאכלך והוא אצלי צח מאד וטוב בו וממה שהוא אצלי גם כן צח בו שיהיה פרושו ומותר שלחנך וכו' (ר"י א"ת, סה"ש לריב"ג, נחת). ואם לשון ודקדוק מאמרים שלמות זה ולהיות צח דבורו וכו' (רש"ט פלקירא, הקד' המבקש, ז). ואלו הם (בעלי הצחות) המסתכלים במלות אותה האומה והמתקנים הנפסדות מהם ובמלה הקשה לדבר אותה ויעשוה קלה ולמה שאינה צחה וישימוה צחה (הוא, ראשית חכמה, ב ד, 29). גדיל קרי המפה על שם שארוגה ולשון צח הוא (רשב"ם, ב"ב נז:). כשאדם שולח איגרת לחבירו מותר שיכתוב לשון המקרא כדי לכתוב לשון צח בלא שירטוט (רבנו תם, תוס' גיט' ו:, ד"ה אמר). ובעוד היה מדבר עמי בלשון צחות אמרתי ברוך זוכר כל הנשכחות (ר"י זבארה, שעשועים יא, דודזון, 125). — ואמר הפיטן: בעבי רום נכתב דבר צחות ראו אל חי מושל בכל רוחות ובברקים שם נחזה שיחות (ראב"ע, בשם אל, איגר 53). באשון ליל שחתי נד בארבע רוחות מצבי נסחתי איך אדבר צחות (הוא, איחרה עת, שם 120). וחכמה בטחות בחכמתך שתה וגם דבר צחות ביד לשון תתה (הוא, אלהי הרוחות, שעה"ש 145). בלשון אלם מרפא העלה צחות דבר אז וגדולות (אזכור מקדם, רשות לשבועות, מחז' איטל' א, קמז:). צחות ניב שפתינו ישלם פרים כי אפס כסף שקלי כפורים (עין עצם, מוס' שקלים). — ואמר המשורר: ודבק בצחות קמוצות ופתוחות והשיב בם רוחות לגופות ופגרים (דונש, לדורש החכמות, תשו' דונש על מנחם, 2). ופי דבר בצחות על לבב קדר וצדהו (ר"ש הנגיד, אהוב נפשי, ברודי, 46). ללמד לכל נמהרי לב תבונות ועמקי שפתות לדבר בצחות (רמב"ע, תרשיש, 3). ושפתי עלגים צחות ינובון לקומם בניני גיל ההרוסים (הוא, הריח מר, שהע"ש 69). ויצפצפו בעלי כנף ויונה רחוקים לעגת פה ולי צחות מדברת, תטיף רביב חן ותשכיב טל אהבים כמן עת מרסיס  ליל כנפיה מנערת (ר"י הלוי, עין נדיבה, שעה"ש 90). קח מכבד פה שפת צחות יצוקה בפז (שם שם). גביר במשפחות גביר דֹבר צחות גביר משיב רוחות לחיות נאנקים (ראב"ע, נדוד הסיר, כהנא א, 24). ומדבר יהודית המדבר עלי אפניו ועוד מאמר מערב ומענין וצחותיו, וצעדו במועצה בחכמה ובמליצה ומוסר לשון יום משליו וחידותיו (הוא, בשם אל אשר אמר, שם 201). אצלו אצילי מאמר שחו כמו נגדו נגידי תענה כרעו, שמו לפיהם כף מתי צחות ביום אמר ודבריהם לפני לעו (הוא, שירים קצרים, דברי חכמים, פג). צחות לדבר על שפת מכתב ועט תרתי בלבי יום הייתי שקט דברי נכוחות משדי בין להיות אל אחרי הקוצרים דת לקט (הקד' מחבר שבלי הלקט). — °צַח במשמ' מי שמדבר צָחוֹת, המדבר נכונה, המדבר יפה, שקורא בצחות המבטא: שלא פגעתי עד העת הזאת צח שאבטח בקבלתו בטחון גמור (ר"י א"ת, הרקמה כב, 142). מסיר שפה לנאמנים הם הצחים בלשונם המעמקים בחכמת הלשון (הוא, שרשי ריב"ג, אמן). החמישית (מהמעלות הנצרכות לאדם שיהיה ראש האמה) שיהיה צח ויכול לבאר מה שבלבו באור שלם (מראה המקום נשמט מהפתקה) רש"ט פלקירא, ספר המעלות 16. — °ושם ספר: ואמר בספר צחות לשון הקודש שחבר בשעת החילופים וכו' (דונש, תשו' על רסע"ג 98). ואמר בכתב צחות לשון העברי שחיבר (שם 102). אחוז אורח סוקל ולדעת משקל לכל כבד וקל קרא ספר צחות (ראב"ע, הקד' ס' צחות). — ועי' צַחוּת.