פ"ע, צַחוּ, — צַח הָאָדָם, היה צַח: זכו נזיריה משלג צַחוּ מחלב (איכ' ד ז). — ואמר המשורר: נפש אשר צחה  תאהב איש שכל ותשנא כל בני כסל (רמב"ע, תרשיש א, 15). יפו ומאודם מאד צחו עלו חרוזיהם למספר לשם (שם שם, 28). — בינ' פָעוּ', °צָחוּחַ צחוּחוֹת, כמו צַח: והעומד בתחתית ההר רואה את כולן צחוחות וכשר הדבר בעיניו (רשב"ם, שה"ש ד א, הוצ' ילינק). רחלים וכו' שעלו מלובנות וצחוחות מן הרחצה (שם שם ב).