1, ש"ז, — צָרָה ואסון, Unglück; malheur; misfortune: וּבְצַלְעי שמחו ונאספו (תהל' לה יה). פן ישמחו (אויבי) לי במוט רגלי עלי הגדילו כי אני לְצֶלַע נכון ומכאובי נגדי תמיד (שם לח יז-יח). — ובמשמ' כִּשָּׁלוֹן: כי שמעתי דבת רבים מגור מסביב הגידו ונגידנו כל אנוש שלמי שמרי צַלְעִי אולי יפתה ונוכלה לו ונקחה נקמתנו ממנו (ירמ' כ י). — ואמר הפיטן: צבאות כל פועל, לצלעם ירטי תעל (ר"א קליר, אנסיכה, מוסף א ר"ה). שונאיך הם ילבשו בשת, כמו בצלע שמחו ביבשת (תמימים בעולם, יוצ' זכור). לאיד הכינו צלע2 נטוש מדני גלע (שלמה הבבלי, אין צור, יוצ' שבת א חנכה). — ואמר המשורר: כל שוד מאד נקל לנגד שוד רע חשבתיהו כמו צלעי, דמה לבבי כי יהי לו צור יום צר והוא שמח ליום צלעי (רמב"ע, תרשיש ו, 58). היה סלעי ביום צלעי (ראב"ע, אני תמה, איגר 63). רבו נגעי כמעט קט אני נספה, יראה צלעי צר ילעג וירחיב פה (הוא, יעלה יפת, שם 148). כי יקרני אסון מכאוב וצלע, ומעצר רעה נפשי נואשת, תבוא האמונה ובאזני לחשת קוה לאדני, הוא אל עשה פלא (יל"ג, האמונה והדעת, שיריו א, 105).